הקברניט
קונקשן בגיהנום: הטיסה הכי איומה בהיסטוריה
ב-1941 עמד מטוס של פאן אם להמריא מניו זילנד לארה"ב, כשבאותו יום הפציצו היפנים את פרל הארבור וחסמו את הדרך הביתה. הטיסה הפכה להרפתקה מחרידה ומדהימה, שכללה הקפה לא מתוכננת של כדור הארץ, סכנות מוות בכל פינה וכמה ניסים
שלום, כאן הקברניט; אין כמעט ישראלי שלא התייסר פעם בטיסה ארוכה וגדושת קונקשנים, עם ביטולים, עיכובים, תקלות ועצבים - טיסה מהגיהנום. היום אספר לכם על טיסה אחת שכזו, שלראייתי היתה האיומה ביותר שחווה אדם מאז הותנע מטוסם של האחים רייט. לא, היא לא כוללת התרסקות, אך לא אופתע אם הנוסעים ייחלו לתאונה, לפחות פעם או פעמיים במהלך המסע המסחרר שעברו.
- רומנים זועמים ורגליים שבורות, או: כך הומצא תרמיל הסילון
- הגאון שבנה את המטוס הכי גדול בעולם - וקיבל כדור בעורף
- ה-F22 הוא קסם מעופף; למה לא מוכרים אותו לישראל?
סיפורנו מתחיל בשנות השלושים, כשחברת פאן אם האמריקאית החלה להפעיל קווי אוויר מארה"ב לדרום אמריקה ולמזרח הרחוק. הטיסות התבססו על ספינות טיס - מטוסים שנועדו לנחות על אגמים, נהרות ועל פני הים בקרבת נמלים. פאן אם הקימה עבורם מערך תדלוק בינלאומי, שמתבסס על תחנות עצירה רבות, ספינות שמסייעות בתדלוק באוקיינוסים ועוד. בנוסף, הקימה מלונות מפוארים בקרבת תחנות העצירה ובכך יצרה גם את נתיבי האוויר וגם את יעדי הנופש.
פרסומת של פאן אם לנתיב טיסה להונולולו
החברה השתמשה במטוסי ים שונים, ביניהם כאלה שעיצב איגור סיקורסקי, אך המפורסם מכולם היה הבואינג 314 קליפר: היה זה מטוס ענק שיכל לשאת 74 נוסעים לטווח קצר, או 36 לטווח בינלאומי - כשעל סיפונו תאי שינה, מסעדה, בר ופינוקים שאפשר למצוא במלונות. בכל טיסה הוגשו ארוחות שבישלו שפים וקוקטיילים שהוכנו רק מחומרי הגלם הכי יוקרתיים, והוגשו בידי הדיילות הכי מנוסות.
גדול ומפואר: מטוס הקליפר מבפנים
רק הטייסים הטובים ביותר נבחרו להטיס את הקליפרים: הם היו צריכים להיות אלופים בניווט, בעידן בו לא היו מכ"מים אזרחיים וראשי התיבות "GPS" ייצגו את איגוד הרוגבי של אוסטרליה ולא רשת לוויינים. היה עליהם להיות יותר מטייסים מדהימים: במקרים רבים נחתו מטוסי הקליפר בתחנות עצירה לא מתוכננות בשל תקלות ואילוצים שונים, ועל כל קפטן היה להביא את נוסעיו ליעדם תוך אילתורים מול עמים, מדינות ושבטים שונים.
איור קליפר עוגן לחופי אי בדרום מזרח אסיה
קליפר שכזה המריא ב-2 בדצמבר 1941 מסן פרנסיסקו לעיר אוקלנד בניו זילנד. בדרכו, עבר בהונולולו, פיג'י, ניו קלדוניה ועוד מספר איים בדרום מזרח אסיה - טיסה ארוכה, אם כי נטולת אירועים. זאת, עד לבוקר בו היה אמור היה המטוס לנחות בניו זילנד; האלחוטן שלו קיבל מסר מוצפן בזו הלשון: "אסור לכם להמשיך בדרככם; היפנים הפציצו את פרל הארבור; אנחנו במלחמה איתם עכשיו". קפטן רוברט פורד, טייס הקליפר, הנחית אותו ביעדו והלך לברר מה קרה, בזמן שהדיילת חילקה לנוסעים קוקטיילים ססגוניים.
הפצצת פרל הארבור
כשיצר קשר עם ההנהלה האיזורית של פאן אם, הבין שנקלע למצב בלתי אפשרי: במקביל להפצצת פרל הארבור יצא צי חיל הים הקיסרי למסע כיבושים ברחבי האוקיינוס, תוך שמפציציו ממטירים אש על בסיסים רבים, ספינותיו מטביעות כל מה ששט ומטוסי זירו זריזים מחוררים כל אווירון שעולה לאוויר. ואם לא די בכך, עליו למהר ולשוב לארה"ב, שכן הוא והקליפר שלו גויסו לצבא, לטובת המאמץ המלחמתי. "איך אנחנו אמורים לחזור הביתה?" תהה. "טוס מהצד השני", באה התשובה.
לך תחזור הביתה, כשמטוסי זירו מסתובבים בכל פינה
כדי להבין את האבסורד שבדבר, צריך רק להציץ במפת העולם; בדרך לניו זילנד, טס לו הקליפר בניחותא מזרחה מאי לאי ומנקודת-תדלוק אחת לרעתה באין מפריע. עתה עליו לטוס מערבה - כלומר, דרך אוסטרליה, אסיה ואירופה - שלוש יבשות שנתונות במלחמה הכי גדולה בהיסטוריה האנושית. פורד ישב ותכנן את הנתיב שלו; מיד פסל טיסה בשמי אירופה הבוערת, והעדיף לחתוך דרך אפריקה לדרום אמריקה, ומשם צפונה עד לארה"ב. הוא הסביר לצוות ולנוסעים את המצב, ויחד יצאו אל מה שעמד להיות המסע של חייהם.
מהצד השני. קפטן רוברט פורד עצירת התדלוק הראשונה היתה בגלדסטון שבאוסטרליה, ממנה המשיכו לדארווין שבאותה היבשת. בתחנה זו נאלצו הנוסעים לתדלק בעצמם: הם נשאו ג'ריקנים של 20 ליטר בידיהם עד שמילאו את מיכלי המטוס, ב-22,000 ליטר דלק מטוסים. לאחר שהצטיידו בכל המזון והמים שיכל הקליפר לשאת, המריאו פורד ונוסעיו צפונה לאי ג'אווה, מרחק יריקה ממלתעות האויב.
הטיסה היתה מסוכנת מכל בחינה אפשרית; לפני שיצא הקליפר לדרכו, הורתה הנהלת פאן אם לצבוע את המטוס בלבן, כך שכל סימני הזיהוי של החברה יוסתרו. ההיגיון היה למנוע מטייסי יפן מלעוט על הקליפר במחשבה שלפניהם מטרה אמריקאית, אך המלחמה היתה כה כאוטית, שכל מטוס בלתי מזוהה נחשב מיד לטרף ראוי; הקליפר היה מטרה מזמינה גם לטייסי יפן וגם לטייסי בעלות הברית. ואכן, בג'אווה כמעט הפילו מטוסים בריטיים את הקליפר ופורד נחת לא רחוק מהנמל, בתוך שדה מוקשים שבנס לא התפוצץ.
קליפר בבואו לנחיתה
כשהגיעו לג'אווה, לא הרשו להם לתדלק; כל דלק המטוסים הוקצה לצרכים צבאיים, ופורד הצליח לשכנע את הנהלת המנחת לתת לו דלק מכוניות סטנדרטי. מנועי מטוסים לא נועדו לעבוד עם דלק כזה, כך שהיה זה הימור פראי: הקליפר המריא כשהוא משתמש במיכל הדלק החלופי, בו נותר מעט דלק מטוסים - ובגובה נמוך הפעיל את משאבת המיכל הראשי. המנועים החלו להשתעל, לרעוד ולפלוט עשן - אך המשיכו לפעול.
קליפר מטופל בידי צוותים מושטים
משם המשיכו לטריקומאלי שבציילון (סרי לנקה). כשהתקרבו, היה אזור הנחיתה מעונן ופורד הנמיך כדי לוודא את מיקומו. כשהגיח הקליפר מבעד לענן, מצא עצמו פורד פנים אל פנים מול צוללת יפנית, ששייטה תחתיו. צוות הצוללת זינק אל תותחי הנ"מ שעל סיפונה והחל למלא את השמים בקליעי 25 מ"מ. הקליפר זינק לשחקים ובנס לא נפגע.
צוללת תקיפה יפנית
התחנה הבאה היתה קראצ'י, בהודו הבריטית. שם יכלו לתדלק ולחדש את מלאי המזון שלהם, שכמעט נגמר; הנוסעים כתבו שם מכתבים לבני משפחותיהם, שנעו בין מידע על מצבם לבין עדכוני צוואות. כשסיפר פורד לבריטים בקראצ'י שהתחנה הבאה במסע היא בחריין, ניסו להניא אותו מלטוס לשם: השלטון המקומי אמנם היה נאמן לבריטניה, אך כמה טייסים שנחתו נחיתת אונס בשטח חצי האי ערב נרצחו בידי שבטים מקומיים.
תא הטייס של הקליפר
פורד שם מבטחו בקליפר - שלא איכזב אותו, ונשא את הנוסעים העייפים לבחריין וממנה לחרטום שבסודן. היעד הבא היה לאופולדוויל שבקונגו; הטיסה היתה בעייתית משום שעל אף שלא התחוללה שם לחימה, כל תקלה שהיתה מובילה לנחיתת אונס היתה מוות ודאי; הטריטוריה היתה מאוכלסת בשבטים עוינים ובחיות טרף. קניבלים לא היו באפריקה אך הנוסעים, שגדלו על סטריאוטיפים מערביים, חשבו שכן; כנראה שרעדו לא פחות ממנועי הקליפר העייפים.
גם הפעם הצליח הקליפר להביא את הנוסעים בבטחה למנחת. כשניסו להמריא, חיכתה להם הפתעה: האוויר היה לח במיוחד והקליפר התקשה להתרומם מעל לנהר. לאחר ריצת המראה ממושכת מהשפוי, הצליח פורד להרים את הקליפר לאוויר, מטרים ספורים ממפל מים ענק.
בתמונה: לא מסלול המראה
משם המשיך הקליפר לנטאל שבברזיל, מעבר לאוקיינוס האטלנטי. הפעם, טס פורד בלב שקט; הוא לא ידע שמתחתיו מסתובבות מאות צוללות נאציות, כמו גם ספינות של בעלות הברית כשעליהן תותחני נ"מ מתוחים. בברזיל הוצאו הנוסעים מהקליפר כדי שניתן יהיה לרסס אותם נגד קדחת צהובה. בעודם מחוץ למטוס, גנבו להם מקומיים את כל המזוודות.
תא נוסעים של קליפר, בזמן הגשת ארוחה. ולפני מלחמת העולם השנייה
התחנה הבאה היתה טרינידד, בה הוזמנו הנוסעים לנוח קצת בבית מלון מקומי. בבוקר ה-9 בינואר 1942 הופיע הקליפר בשמי ניו יורק, לקול צהלות הנוסעים. כשהגיע המטוס האובד לנמל התעופה לה גארדיה, הורה לו מגדל הפיקוח לחוג באוויר יותר משעה לפני שאישר לו לנחות ולסיים את המסע המופרע הזה.
קליפר מגיע לנחיתה
המסלול הזה נמשך חודש שלם, במהלכו גמע הקליפר יותר מ-32,000 ק"מ - מה שהפך אותו למטוס הנוסעים המסחרי הראשון שהקיף את העולם ואת נוסעיו - ליחידים בהיסטוריה שהקיפו את העולם באוויר מבלי שתכננו ובניגוד לרצונם. הנוסעים התאחדו עם בני משפחותיהם בפגישה מרגשת, אך עבור קפטן פורד והקליפר שלו, הסיוט רק התחיל: הטייס ומטוסו הנפלא גויסו לשורות חיל הים האמריקאי, ופורד הטיס ציוד ואספקה לכוחות ארה"ב בזירת האוקיינוס השקט עד סוף המלחמה. על הטיסה המדהימה שלו, האילתורים והמנהיגות, קיבל לחיצת יד אמיצה מהנהלת פאן אם, כתבות קטנות בעיתונים, וסיפורו הופיע בחוברת קומיקס האקטואליה True Comics; בלינק זה תוכלו לקרוא אותו (הוא מתחיל בעמוד 10).
רוברט פורד, גיבור קומיקס
אבל פורד אינו הגיבור היחיד של הסיפור הזה: האלחוטן שלו, ג'ון פוינדקסטר, היה כנראה האדם הכי אומלל בקליפר: הוא בכלל לא היה אמור להיות על הטיסה הזו, ונכנס להחליף אלחוטן אחר, שחטף קלקול קיבה. לאשתו אמר "אני חוזר בקרוב, הכיני ארוחת ערב כרגיל". ואת החודש שלאחר מכן בילה כשהוא מטולטל בין חיים ומוות - ובכל תחנת עצירה מיהר לרוץ ולשטוף את החולצה שלו; כשאתה יוצא לענייני עבודה של כמה שעות, אתה לא לוקח איתך בגדים להחלפה.
פורד פרש מפאן אם ב-1952, אך הקליפר עזב הרבה לפניו: ספינות הטיס הלכו ונעלמו, והוחלפו במטוסי נוסעים שנוחתים על מסלולי אספלט סטנדרטיים. אז בפעם הבאה שיש לכם עיכוב בטיסה, חישבו על נוסעי פאן אם, ועל איך החלו את דרכם בקוקטיילים וחיוכים, המשיכו אותה במסע בלהות שילבין כל שפם - וסיימו בתפילות הודיה לקליפר הנהדר ולטייסו האמיץ. טיסה נעימה!
