לא רק בסרטים: חייה ומותה של נושאת המטוסים המעופפת

שלום, כאן הקברניט; זוכרים את נושאות המטוסים המעופפות מסרטי "קפטן אמריקה" ו"הנוקמים"? אותם כלים עצומים ומרשימים לא קיימים רק בסרטי מדע בדיוני ובקומיקס. למעשה, היו לנו כאלה לפני יותר משמונים שנה - ולא המציא אותן נביא הקומיקס סטן לי.

אספר לכם על קרל ארנשטיין, מהנדס בכיר בחברת זפלין הגרמנית. הוא התמחה בניתוח עומסי מבנה, תחום קריטי מאוד בתחום הפעילות של זפלין - בניית ספינות אויר מלאות מימן שאורכן בין 200 ל-250 מ'. ארנשטיין היה אדם מוערך מאוד בתעשייה, אבל ממורמר: הוא היה יצירתי, חובב חידושים וחיפש תמיד את ההברקה הבאה. לעומתו, המנהלים מעליו היו מרובעים מאוד ופסלו את העיצובים היצירתיים שלו.

קרל ארנשטיין, לצד דגם של ספינה שתכנן צילום: Pinterest

ב-1928 נפלה בחיקו הזדמנות: זפלין חתמה על שת"פ עם חברת GoodYear האמריקאית, אך אף אחד מהמנהלים הבכירים בדויטשלנד לא רצה לעשות רילוקיישן לארה"ב ולעזור לאמריקאים עם שתי ספינות אוויר שרצו לבנות.

תוך כדי שהוא עובד על התכנונים שלו, חופשי מצקצקני זפלין, קיבל ארנשטיין שלוש החלטות מעניינות: הראשונה היתה לוותר על המימן ולהשתמש בגז קל אחר - הליום. החומר היה כל כך קשה להפקה בזמנו וכה יקר שמתכננים אחרים אפילו לא שקלו להישען עליו. למעשה, שתי ספינות האוויר שתכנן הזדקקו לרוב מאגרי ההליום של ארה"ב (שאגב, החזיקה ברוב ההליום התעשייתי בעולם). על אף שכל זה ייקר את הפרויקט, ההליום לא יתפוצץ באוויר (כפי שקרה להינדנבורג, עוד ספינה של חברת זפלין). ההחלטה השנייה היתה לשנות את שלד ספינת האוויר בצורה שהצריכה פחות אלומיניום ופינתה הרבה מאוד מקום במרכז הספינה. וההחלטה השלישית היתה למלא אותו במטוסים.

נושאת מטוסים מעופפת, גרסת העולם האמיתי צילום: Reddit

ספינות האוויר האמריקאיות נועדו לחיל הים, כדי לתפקד בתור עיניים לצי, סיור קדמי שיבטיח שספינות ארצות הברית תמיד ידעו היכן נמצא האויב (אנחנו מדברים על העידן שקדם להמצאת המכ"מ). ותוספת של מטוסים יכלה לתת לספינת האוויר יכולת תצפית טובה בהרבה, אולי אפילו יכולת תקיפה.

לאחר כמה שנים של תכנון ובנייה, נחשפו שתי ספינות אוויר מהממות: מייקון ואקרון. הן אכן כילו את רוב ההליום הזמין בתעשייה והטבעונים שבקהל לא ישמחו לדעת שבניית כל אחת מהן הצריכה שקי ג'לטין שאיחסנו את הגז - והוכנו מ-250 אלף פרות חסרות מזל.

הספינה מייקון בטיסה מעל ניו יורק צילום: The Atlantic

שתי ספינות האוויר נכנסו לשירות והיו לנושאות המטוסים המעופפות הראשונות בעולם. כל אחת נשאה חמישה מטוסים מדגם קרטיס ספארוהוק, שהיו בעלי וו מיוחד על הכנף העליונה שלהם. הוו היה נלכד בתוך מתלה משולש שנשלף מהספינה - ואז הכניס את המטוס אל ההאנגר הפנימי בעזרת מנוף. משום שספינות האוויר טסו גבוה יותר מהמטוסים, היה נשלח מתחתית הספינה מין סל מאויש ובו מסכן עם משקפת ואלחוט, שתפקד בתור מגדל פיקוח תלוי. היה לו עוד תפקיד: לסייע בניווט, שכן ספינות אוויר היו הולכות לאיבוד המון בדרכן.

מטוס מגיע לנחיתה על נושאת מטוסים מעופפת צילום: Pinterest

מה קרה לאקרון, מה קרה למייקון? שתיהן התרסקו שנים ספורות לאחר השקתן, בשל נזקי מזג אוויר. הן השתתפו בתרגילים נרחבים של חיל הים האמריקאי - שלא לקח בחשבון את השפעת רוחות האוקיינוס על בלונים פורחים. חלומות נושאת המטוסים המעופפת לא התרסקו איתן - אך גם לא בדיוק המריאו: חברות אמריקאיות וסובייטיות שקלו פיתוחים של כלים שכאלה, ללא תוצאות. הניסוי המתקדם ביותר היה מטוס קרב זעיר שנישא בידי מפציץ B36, אך לא נכנס לשירות.

עיצוב של נושאת מטוסים רוסית בתצורת אקרנופלן, עליה אספר לכם בפעם אחרת צילום: occupy illuminati

רגע, אבל עכשיו אנחנו מתקדמים בהרבה והשנה היא 2017: מה הבעיה בלקחת נושאת מטוסים סטנדרטית ולגרום לה לעופף? נניח, עם בלוני הליום עצומים או מנועי סילון, כמו בסרטי "קפטן אמריקה" ו"הנוקמים"?

בואו נשים בצד את המגבלה הטכנולוגית, קרי העובדה שנושאת מטוסים שוקלת 70 אלף טון וזה לא משהו שקל להרים באוויר - ונתמקד בשתי בעיות. הראשונה קשורה לאנשים על הספינה: יש כ-5,000 מהם והם זקוקים לאוכל, מים ותרופות; הספינה עצמה לא זקוקה לדלק משום שהיא מונעת בכורים אטומיים, אך המטוסים שעליה דווקא צריכים. והם זקוקים גם לחלפים, חימוש וציוד. וכל הדברים האלה מגיעים לנושאת המטוסים מצי האספקה הגדול שמפליג אחריה. ואם הספינה מעופפת? צריך כל הצי לעופף גם הוא. וצי מעופף הוא משהו שאפשר לראות מרחוק והרבה יותר קל לתקוף - ומטווחים גדולים בהרבה. מה שמביא אותי לבעיה השנייה: מה קורה כשנושאת מטוסים במשקל 70 אלף טון נופלת לקרקע מגובה של, נניח, אלף מטר?

נושאת מטוסים מעופפת? שתישאר בקומיקס ובסרטים

בלאגן עצום, זה מה; עצם כזה, שנושא מאות פצצות ודלק (עבור המטוסים שלו) ושוקל עשרות אלפי טונות, יפגע בקרקע בעוצמה שמזכירה אסטרואיד קטן. רק הפגיעה בקרקע תשחרר 4.9 גיגה-ג'ול של אנרגיה, עוד לפני שמשהו התפוצץ. לא נעים לדמיין מה היה קורה לו הפלא המעופף הזה היה מתרסק על אזור מיושב.

ומה על קרל ארנשטיין? חלומו התגשם, בצורה מסוימת; טילי השיוט הולכים ונהיים קטנים וחכמים יותר - והם מסוגלים לנווט, לתמרן, לתקשר ביניהם ולהתנהג כמטוסים. ומהבחינה הזו, כמעט כל מטוס קרב הוא גם קצת נושאת מטוסים מעופפת. טיסה נעימה!