"אנשים הולכים עם הילדים לפארק, ובמקום לשחק בודקים אימיילים"

עידן הפייסבוק והאייפון הביא אותנו לרמת חיבוריות חסרת תקדים. בכל זמן ובכל מקום אנחנו תמיד בקשר: מסמסים, קוראים אימייל, עושים צ'ק אין, מעדכנים סטטוס, משתפים לינקים. אנחנו מתעדכנים על הפרטים האיזוטריים ביותר בחיים של חברי הפייסבוק שלנו, ואולי גם מעדכנים את מאות העוקבים בטוויטר בכל תנועה ותזוזה.

אבל לדברי פרופ' שרי טרקל, יותר מכל דבר אחר - בליל העדכונים וההתעדכנויות האלו הופך אותנו לאנשים בודדים מאוד. "זה הפרדוקס של החיים המודרניים", אומרת טרקל, חוקרת ומרצה ב־MIT שמתמחה בחקר השפעות המדע והטכנולוגיה על החברה, בראיון ל"כלכליסט". "לעתים קרובות נראה לנו כאילו אנחנו ביחד, אבל בעצם אנחנו לבד. זו הסתירה בחיים שלנו, וזו סתירה מסוכנת, כי בסופו של דבר אנחנו מרגישים בודדים גם כשאנחנו ביחד".

טרקל בוחנת וחוקרת את הסתירה הזו בספרה האחרון "לבד ביחד" (Alone Together), שאותו כתבה אחרי 15 שנות מחקר ומאות רבות של ראיונות עם בני נוער, הוריהם ומבוגרים. "לספר יש שני חלקים", היא אומרת. "הראשון עוסק באחת הסתירות המהותיות של התקופה: כשאנחנו עם אנשים אחרים, ברשתות חברתיות או אפילו בעולם הלא מקוון, אנחנו מחזיקים טלפון סלולרי ומפריעים זה לזה לצורך שיחות טלפון או בשביל לגלוש ברשתות חברתיות. חקרתי אנשים שמסמסים בלוויות או בזמן ארוחות משפחתיות, וגם כאלה שקוראים אימייל בזמן שהם בגן משחקים עם הילדים. אנחנו ביחד עם אנשים אחרים, אבל אנחנו בעצם לבד ביחד".

הנושא השני של הספר הוא הרובוטים החברותיים (Sociable Robots). "אלה מתחילים להופיע בשוק ואמורים להיות בני לוויה שלנו", אומרת טרקל. "הרובוטים האלו מעמידים פנים שהם בן אדם אמיתי, אבל למעשה אין שם אף אחד". רובוט כזה הוא ASIMO שהציגה הונדה כבר בשנת 2000, למשל: הוא נראה כמו בן אדם, מגיב לסביבה, יודע ללחוץ יד, מזהה פרצופים של בני אדם ויודע לפנות אל אותם אנשים לפי שמם. אבל עדיין מדובר ברובוט. ביפן אפשר למצוא כבר רובוטים שמסייעים לקשישים בפעולות יום-יומיות שונות.

הרובוט שסיקרן אותי

טרקל היא אחת החוקרות הנחשבות בתחומה. ספרה הקודם בנושא, "חיים על המסך: זהות בעידן האינטרנט" (Life on the Screen: Identity in the Age of the Internet), בחן בין השאר את הדרך שבה אנשים פועלים ברשת, את סוגיית ההתחזות ברשת לאנשים אחרים, ואת האופן שבו מיטשטש הגבול בין העולם המקוון לעולם הלא מקוון.

אם הנושא נשמע לכם לעוס, כדאי לדעת שהוא נכתב ב-1995, שנה שבה רוב האנשים אפילו לא הכירו את המושג "אינטרנט". על "לבד ביחד" החלה טרקל לעבוד ב-1995; מייסד פייסבוק מארק צוקרברג היה אז בן 11 בערך, שירות המסרים המיידיים ICQ יושק רק שנה לאחר מכן.

איך ידעת כבר אז שזה יהיה נושא כל כך משמעותי?

"אני מלמדת ב-MIT, והיו לי שם שתי חוויות שכבר ב-1995 אותתו לי שמשהו מעניין קורה. הראשונה היא שפגשתי רובוט חברותי בשם Cog. הוא יצר קשר עין, עקב אחר התנועות שלי, והבנתי שאני רוצה את תשומת הלב שלו, שאני מתחרה עליה, האמנתי שהוא מתעניין בי. אפילו שאינטלקטואלית ידעתי שלא אכפת לו ממני, האמנתי שאכפת לו ממני ורציתי שיהיה לו אכפת ממני. הבנתי שסיפור הרובוטים החברותיים יהיה משהו שחשוב לעקוב אחריו.

טרקל. "לכבות את הסלולרים בזמן ארוחת הערב" צילום: בלומברג

"החוויה השנייה היא שפגשתי קבוצת מדענים שמכונים 'הסייבורגים', ושכבר אז 'נשאו' את האינטרנט על הגב שלהם: היו להם מחשבים בתיקי גב, אנטנות, משקפיים עם מסכים שדרכם הם יכלו לחפש מידע ומקלדות בכיס. היה להם בעצם אייפון או בלקברי - רשת ניידת. מיד כשראיתי את זה הבנתי שתהיה פריצה גדולה של תקשורת ניידת והחלטתי לחקור את הנושא".

לקח לך 15 שנה לכתוב את הספר החדש. זה הרבה זמן.

"אני מאוד מתעניינת באופן שבו הטכנולוגיה משפיעה על תפיסת האינטימיות ועל הבידוד שלנו. לא רציתי לבחון מאמצים מוקדמים של התופעות, אלא את ההשפעות על דור שלם - הן ההשפעות על החברה, והן את ההשפעה ברמה האישית".

לכבות את הסלולרי

הנושא של בדידות ורשתות חברתיות הנבחן בספר הוא בעיה נפוצה, לטענת טרקל, של ההווה המיידי. "הנה תרחיש טיפוסי: אתה חוזר הביתה עייף מהעבודה, השעה כבר 19:30. אתה מכין לעצמך ארוחת ערב זריזה, והשעה כבר 20:30. אתה לא יוצא לאכול בחוץ, לא הולך לבר או לבית קפה, ולא מכיר אנשים. כל מה שאתה עושה הוא לשבת מול פייסבוק, ובמשך שלוש או ארבע שעות מתעדכן מול אנשים וזהו.

"אבל עם מה נשארת בסוף? אנשים דוחים את הטלפון ולא מעוניינים בחשיפה הרגשית שהוא מספק. אנחנו רוצים להעביר את השליטה שמספקות הודעות SMS לתחומים האינטימיים שלנו, ובכך משתמשים בטכנולוגיה שנבנתה לצורכי יעילות באזורים הפרטיים ביותר שלנו. המצב הזה מדאיג. אנשים חווים חוויות ברשת, אולי אפילו חוויות רומנטיות. אבל הם הולכים לישון לבד".

את מתארת מצב שנשמע מאוד קיצוני. זו באמת חוויה כל כך נפוצה?

"אני לא מתארת מצב קיצוני. אני מתארת מגמה, אשר רבים מרגישים שהיא חלק ממצב שיש לו גם הרבה היבטים חיוביים. אנשים יושבים בפארק כדי להיות עם הילדים שלהם, ובמקום לשחק איתם הם קוראים אימייל. יכול להיות שהם אומרים, 'טוב לי עם הסלולרי שלי', אבל הילדים מרגישים שההורים לא מתייחסים אליהם".

"אחת המרואיינות סיפרה לי שאנשים סימסו בזמן השבעה של אמא שלה. האנשים שבשבעה יכולים להגיד שטוב להם עם הסמארטפון שלהם, ושהוא מאפשר להם להיות יעילים יותר. אבל הם הלכו לשבעה, ישבו בפינה וסימסו. אילו מערכות יחסים אינטימיות הם מנהלים? לכולנו יש בעיה, ואנחנו לא חושבים ומקדישים לה תשומת לב. כולנו מפותים לתת פחות תשומת לב למה שאנחנו עושים בהווה".

איך אפשר לשנות את המצב הזה?

"צריך להתחיל במודעות. צריך להתחיל בארוחת ערב ולכבות את הסלולרים בזמן הארוחה. כשאתה עם המשפחה, מבלה איתה את מעט הזמן היקר שיש לכם יחד, תחליט שזה זמן שמוקדש אך ורק לה, בלי תנאים ובלי דיונים. הדבר הבא הוא ללמוד לעזוב את הבית ולצאת לטיול בטבע עם הילדים בלי טלפונים סלולריים. להתרגל ללכת לחנות הפינתית בלי סלולרי".

פייסבוק הרגה את האינטימיות

היבט אחר של הפעילות ברשתות חברתיות, אומרת טרקל, הוא שתפיסת הפרטיות השתנתה, וכתוצאה מכך גם תפיסת האינטימיות: "אנשים כבר לא יודעים להגדיר אינטימיות, כי בעבר המושג נקשר עם סוג של פרטיות. אנחנו מגלים שלקשרים שנוצרים בפייסבוק יש מעט מאוד קשר לאינטימיות במובן המקובל שלה. אינטימיות כוללת הפגנת פגיעות אל מול אנשים אחרים, והיכרות עמם ברמה מאוד עמוקה, שמצריכה אינטרקציה פנים אל פנים".

"למעשה, רשת חברתית מונעת אינטימיות כי לא חולקים בה חדשות רעות. ראיינתי אנשים שלא רצו לדבר בפייסבוק על מות הכלב שלהם, כי חשבו שזה נושא מדכא מדי. קשה להיות אינטימי במדיום שנתפס ככזה שנועד רק לחדשות טובות".

הרבה מומחים מדברים על דור הפייסבוק. זה דור ששונה משמעותית מדורות קודמים?

"כן, יש הבדל גדול. מבחינה פסיכולוגית מדובר במאפיין שאני מכנה: 'אני משתף, משמע אני קיים'. מדובר באנשים שבונים את רגשותיהם באמצעות שיתופם. דור אחר יגיד: 'אני מרגיש משהו, אני צריך לדבר עם מישהו בטלפון', הדור הזה אומר: 'אני רוצה להרגיש משהו, אני צריך לשלוח SMS'".

"המין האנושי גמור"

נושא אחר שבו עוסק ספרה של טרקל הוא הרובוטים החברותיים, ואחד הצירים המרכזיים בו הוא אירוע שאותו היא מכנה "הרגע הרובוטי". "הרגע הרובוטי הוא זה שבו אנחנו מוכנים לכך שרובוטים יתפסו תפקידים שונים", מסבירה פרופ' טרקל. "יש מעט מאוד התנגדות לכך שרובוטים יטפלו בקשישים, או ישמשו כמורים. יש כל כך הרבה עבודות שאין בהן תחליף לבן אדם, שמבין את המשמעות של מערכות יחסים, אבל אנחנו מוכנים לוותר על האספקט הזה".

אחת האמירות שלך היא שמכיוון שהגיע הרגע הרובוטי, המין האנושי גמור (Is Toast). למה את חושבת ככה?

"כשאני אומרת גמור אני מתכוונת שכשאנחנו עם הרובוטים האלו, אנחנו פגיעים רגשית ורוצים את תשומת הלב שלהם. כשאנחנו פגיעים ורוצים לקבל חיבה ממישהו שלא יכול להרגיש חיבה, זה לא טוב - וזה בדיוק המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו".

למה זו בעיה?

"אשה קשישה סיפרה לי שאיבדה את בעלה ושאיבדה את הבן שלה במלחמה, והרובוט שמטפל בה מעמיד פנים שאכפת לו. בעיניי זה נורא. הקשישה מנסה למצוא משמעות לחיים שלה בעזרת יצור שלא יודע מה זה חיים. הוא מתוכנת להגיד 'אני מצטער' כשהוא שומע את המילה 'מוות', אבל הוא לא יודע מה זה מוות ולא יודע מה זה חיים".

אם אותה קשישה מרגישה טוב יותר, מה הנזק כאן?

"לא. היא צריכה לקבל בן אדם. מגיעה לנו האפשרות לדבר עם אנשים אחרים על משמעות החיים. כשאתה מדבר על ילד שמת, מגיע לך לדבר עם בן אדם אמיתי. רובוטים יכולים לעשות עבורנו דברים, אבל הם לא יכולים להיות במערכות יחסים איתנו. אם לרובוטים אין חיים אנושיים, הם לא יכולים להבין מה המשמעות של להיות אנושי. זה לא אומר שהם לא יכולים לבצע מטלות בבית ולעזור לזקנים בחיי היומיום".

רובוט של היטאצ'י. "מעמידים פנים שהם בן אדם אמיתי" צילום: בלומברג

"יש לי בת בגיל 19 שהחלה ללמוד בקולג', ואני מתגעגעת אליה. כשאני רוצה לדבר על זה, אני מעוניינת לדבר רק עם אמהות אחרות. מה מחשב יכול להציע לי? מחשב יכול להגיד: 'הרבה אמהות מרגישות ככה' או: 'מבחינה סטטיסטית, את לא לבד'. הוא לא יכול להבין, כי אין לו בת. גם אדם שמעולם לא היתה לו ילדה יודע מה זה אובדן ויכול להזדהות".

אז למה הרבה מדענים ומכוני מחקר משקיעים כל כך הרבה בפיתוח הרובוטים האלו?

"הם חושבים שאם רובוטים גורמים לאנשים להרגיש טוב יותר אז זה בסדר, אבל הם לא חושבים על המשמעויות. מבחן טיורינג, שבו רובוט אמור לגרום לך לחשוב שהוא בן אדם, מאוד מטריד את המדענים. אבל האם אתה רוצה רובוט שגורם לך לחשוב שאכפת לו שהבן שלך נהרג במלחמה? הוא מעולם לא ילד בן, מעולם לא נישק ילד, לא הכין לו חלב ועוגיות לפני שהשכיב אותו לישון, לא קרא לו סיפור לפני השינה. רובוט יכול רק להעמיד פנים שאכפת לו. ואנשי המדע לא חושבים על ההבדל המכריע הזה, הם עדיין חושבים רק על מבחן טיורינג".