“קהל שאין לו כסף ללחם, כמה יהיה לו דחוף לקנות כרטיס להצגה?"

מוסי, מורה שמאלן לאזרחות, מחליט לעזוב את ההוראה, להיכנס לחיים הפוליטיים ולהיאבק על מקום בכנסת. הוא מתחיל את צעדיו במפלגת המרכז החדשה ועובר מסע בנבכי הפוליטיקה הישראלית שהופך לסיוט המאיים להרוס את חייו האישיים, החל מאירועים ובגידות במשפחה ועד לגילוי אופיים האמיתי של אלה שתמכו בו בתחילת הדרך ומתגלים כבעלי אינטרס.

זה סיפור המסגרת של הדרמה הקומית החדשה של הלל מיטלפונקט "השנה הפוליטית שלי" שהיתה אמורה לעלות כחלק מהרפרטואר המקורי של תיאטרון בית ליסין, אך בשל סגירתם של האולמות תעלה לעת עתה במסגרת פרויקט קריאות מבוימות של ארבעה מחזות (15־17 בנובמבר).

הלל מיטלפונקט. “במחזה יש גם משהו כיפי, יכול להיות שזה הצורך שלי למצוא ניחומי קורונה" צילום: אוראל כהן

"זו לא סאטירה פוליטית, אלא דרמה קומית על ההוויה הפוליטית ולא על אנשים מסוימים שאנחנו מכירים", מספר מיטלפונקט. "ניסיתי להגיד שהפוליטיקה היום היא בלגן גדול ובית זונות, בורדל פוליטי בו אין עמדה אחת שנקייה מפוזיציה, אין שיקול אחד, אין אמת אידיאולוגית אלא נשף מסיכות מהסוג הנמוך ביותר. הגיבור מצטרף למפלגת מרכז כי מסבירים לו שזו הדרך הכי טובה להיכנס היום. היכן שיוכל למצוא את מקומו אם הוא לא יהיה חריף או בוטה מדי".

מיטלפונקט (71) כתב עד היום כ־60 מחזות, בהם "גורודיש", "עיר הנפט", איסמעליה" ו"אנדה". רוב מחזותיו עוסקים בנושאים פוליטיים חברתיים, אך המחזה החדש מרומז יותר, פחות חריף מאופרת הרוק ”מאמי, למשל, שכתב בשנות ה־80. "זו דרמה קומית, היא לא בוטה, יש בה הרבה יותר הומור ופחות סכינים בגב. פעם כתבתי את 'סטריפטיז אחרון’ עם יהושע סובול ואת 'מאמי', שהיו תגובה פוליטית, אבל ב־30 השנים האחרונות אני לוקח את הפוליטיקה יותר ברצינות וכותב עליה מחזות ולא לסאטירה, כי סאטירה יש בטלוויזיה וזה פתאום נראה לי קל מדי".

את המחזה כתב מיטלפונקט בחודשים האחרונים. "כשהבנתי שייקח עוד הרבה חודשים אד שהתיאטרון ייפתח אמרתי שכדאי שאעסיק את עצמי. זה לא משל פוליטי עקוב מדם אלא מחזה שיש בו גם משהו כיפי, יכול להיות שהצורך שלי למצוא ניחומי קורונה לקח אותי לכיוון הזה".

את ההשראה קיבל מסיפורו של המורה לאזרחות אדם ורטה ומורים אחרים לאזרחות שפוטרו או כמעט פוטרו בעקבות השמעת דעות “שמאלניות” בשיעורים. המורה במחזה אומר "אני רוצה להחזיר לעצמי את האופציה המולדת האינטליגנטית: להתבטא ובכנות על כל דבר". מי שיגלם אותו הוא השחקן יניב ביטון ולצדו נתן דטנר, מגי אזרזר, רבקה מיכאלי ועוד.

"בינתיים מתוכננות שתי קריאות כי אין לדעת מתי ייפתחו את התיאטרונים ובכלל יכול להיות שהמקצוע שלנו נגמר. אני כל הזמן חושב מה יהיה אחרי, איזה סוג של תיאטרון? האם הקהל יגיע? הזעזוע לא רק רפואי — אם יידבקו בקורונה באולם, אלא גם עולות תהיות כמו מה רלוונטי לעשות? כמה זה מוצדק להשקיע במיוזיקלס מנותקים?".

אתה לא נשמע אופטימי.

"אני לא פסימי ואני יודע שיהיה תיאטרון, השאלה המסקרנת היא מה הקורונה תעשה לו ולדעתי היא תעשה. בחדשות אנחנו רואים אנשים שנלחמים על הקיום, אנשים פתאום מאוימים כלכלית, אנשים שלא יודעים אם יביאו לחם הביתה ויש פה דור שלא הולך לבית הספר. אז אתה שואל את עצמך כמה יהיה חשוב להם להשקיע בכרטיס לתיאטרון. גם מבחינת הממשלה התרבות היא בפרמטר הנמוך ביותר. תיאטרון שלא יציב מראה אל מול המציאות — פתאום ייראה מיושן ואנכרוניסטי".

אתה מודאג?

"כתבתי מחזה ונעשה קריאה שלו, ומה הלאה? אבל אני מאמין שהקורונה תיפתר, גם אם זה ייקח שנה. אבל מטריד אותי הרבה יותר מה שקורה לחברה — שעוברת שינוי ענק ולא מודעת לסדר הגודל שלו. אני מעוּדד מזה שדברים מתחילים לקרות ואנשים יוצאים לרחובות. המפתח לכל מה שקורה נמצא בארה”ב, כי טראמפ לא היה רק טראמפ, זה ביבי וזה אורבן בהונגריה וזה הימין שבעשור האחרון התחזק בעולם, ואם הטראמפיזם ייפול זה יחולל שינוי. כי מה שקורה פה ברמה החברתית זה שאנשים רואים פתאם שהמדינה לא מטפלת בהם ויוצאים בזעם ואומץ לרחובות. עם כל זה שהקורונה איומה היא עשויה לחולל משהו מאוד אופטימי בעיני, ויכול להיות שזו תקווה של זקן שוטה בן 71".