ביקורת טלוויזיה: הצד התפל של הירח

האמביציה של נטפליקס לכבוש את זירת האנימציה ולהציב תחרות לדיסני מגיעה השבוע להישג מרשים: “מעל ומעבר לירח”, סרט האנימציה השלישי של נטפליקס ב־12 החודשים האחרונים, שמגיע לשירות הסטרימינג מחר, הוא הדבר הכי קרוב לדיסני שלא נושא את לוגו דיסני בפתיחתו. יותר משזה הישג אמנותי זה הישג תאגידי: את “מעל ומעבר לירח” ביים גלן קין, אחד האנימטורים האגדיים של דיסני ב־35 השנים האחרונות, ומי שהיה האנימטור הראשי ומעצב הדמויות של “היפה והחיה”, “בת הים הקטנה”, “אלאדין”, “פוקהונטס” ו”טרזן”.

בקהילת האנימציה קין הוא אגדה. אולם הוא נתקע בתקרת הקידום של דיסני ולא הצליח לפרוץ אותה: כשהוא קיבל את משימת הבימוי הראשונה שלו עם “פלונטר”, זה נגמר בעזיבתו את הסרט שנתיים לפני סיומו, ועם דעות סותרות לגבי נסיבותיה; כשהוא ביים לבסוף סרט אנימציה קצר, “כדורסל יקר” שכתב והפיק קובי בריאנט, הוא זכה עליו באוסקר הראשון שלו. בגיל 66 “מעל ומעבר לירח” הוא הסרט הארוך הראשון שהוא מביים.

ההישג התאגידי השני של נטפליקס הוא בעובדה שהסרט הזה הוא קופרודוקציה שלהם עם חברת הפקה סינית. הסיפור מבוסס על אגדת עם סינית וכל השחקנים הם ממוצא אסייתי. זו החלטה מעניינת כי, להבדיל מדיסני, נטפליקס בכלל לא פעילה בסין ולא חייבת לקלוע לטעם הקהל העצום שם — אז לאן היא חותרת בדיוק עם הסרט הזה? אחרי קבלת הפנים הצוננת של הסינים ל”מולאן”, שהיה הניסיון של דיסני להתחנף לקהל הסיני, יהיה מעניין לראות האם הסינים יתעניינו ב”מעל ומעבר לירח”, שאמנם מתחיל כמו סרט אמריקאי נדוש, אבל כל המערכה השנייה שלו נראית כמו סרט אנימציה סיני.  

הסרט "מעל ומעבר לירח" צילום: באדיבות Netflix

להבדיל מ”משפחת ווילובי” מלפני חצי שנה, שהיה סרט אנימציה מקורי ולא צפוי, הרצון של נטפליקס וקין לעשות סרט דיסני הופך את “מעל ומעבר לירח” לסרט שבנוי על נוסחאות מוכרות מדי, חלקן מוצלחות (השירים) אבל אחרות הן כאלה שכדאי היה להוציא לגמלאות כבר מזמן.

כמו שקורה לעתים קרובות מדי בסרטי דיסני, זה סיפורה של ילדה בשם פיי־פיי שאמה מתה בפתיחת הסרט. קין מאמץ את הקלישאה של דיסני להוציא להורג את האמהות כדי להתניע את העלילה ולהטעין את הגיבורה עם טראומה וצער שהיא תצטרך להתגבר עליהם במשך המסע שהיא עוד רגע תצא אליו.

כשאביה של פיי־פיי מתחיל מערכת יחסים עם אשה אחרת, ארבע שנים אחרי מות אשתו, פיי־פיי מחליטה לבנות רקטה כדי לשגר את עצמה לירח, ולהוכיח לעצמה ולמשפחתה, שנסיכת הירח שאמה היתה מספרת לה עליה, אכן קיימת במציאות. סצנת השיר שבו פיי־פיי בונה לעצמה חללית ממוצרים ביתיים שהיא מזמינה מעליאקספרס הוא הרגע הכי יפה, מלהיב, מרגש ויצירתי בסרט, והצער העיקרי הוא ששאר הסרט לא מבריק ומוצלח כמוהו.

בדקה ה־30 לסרט, על פי כל חוקי התסריטאות האמריקאית, פיי־פיי אכן מגיעה לממלכת הירח, שנראית כמו מיקס היברידי משונה של דמויות אנימציה מסרטים סיניים ויפניים, דימויים שמזכירים את “מסע לירח” של ז’ורז’ מילייס ועולם טריפּי צפוף שנתלש היישר מ”ראלף שובר את האינטרנט”: זה צבעוני, זה זרחני, זה מקסים במבט ראשון — בייחוד כשמזהים שאת נסיכת הירח מגלמת פיליפה סו, זוכת הטוני מ”המילטון” — אבל עד מהרה העולם הזה עם כל היצורים החמודים שלו הופך למאוד מייגע.

דיסני מקפידה להפוך את סרטי האנימציה שלה לכאלה שיהיו ראויים לצפייה לילדים קטנים שזה סרט הקולנוע הראשון שלהם בחיים. נדמה שזה גם מה שנטפליקס שאפה לעשות כאן. לכן, לילדים קטנים (והסרט מוצג בנטפליקס גם בדיבוב לעברית), הסרט ייראה מקורי. את המוסכמות הנדושות רק הצופים המבוגרים יותר (בני 13 ומעלה) יידעו כבר לזהות ולתהות האם המיחזור הזה הוא הבשורה שלה ציפינו ממיזם האנימציה החדש של נטפליקס.