כישרון קליידוסקופי: אלבום חדש לדונלד גלובר

מעניין אם דונלד גלובר מודע לאירוניה הגלומה בשחרור של אלבום חדש דווקא עכשיו, בעיצומו של משבר עולמי, ועוד אחד שנקרא על שם התאריך שבו יצא, "3.15.20". מצד אחד, הלהיט הענק "This Is America" הפוליטי והחד שבו נהפך ל"שיר של הרגע". מצד שני, זה אלבום אנכרוניסטי בגלוי: היפ הופ מלא נשמה אבל גם רובוטי ועתידני, ובעת ובעונה אחת גם רטרואי, עם סאונד שמתכתב עם שנות ה־70 וה־80.

גלובר הוא איש אשכולות: יוצר טלוויזיה ("אטלנטה"), שחקן ("מלחמת הכוכבים: סולו" ו"קומיוניטי"), מוזיקאי (בעיקר תחת השם צ'יילדיש גמבינו) שבכלל התחיל כסטנדאפיסט שכתב ל"רוק 30" ודובב את סימבה בגרסה החדשה של "מלך האריות" לצד ביונסה.

גלובר. נהנה לתעתע במאזינים צילום: אי פי איי

לגלובר תמיד יש הרבה מה להגיד, אבל הקסם שלו זה שהוא אומר אותו בדרכים עקיפות. באלבום החדש שלו הוא ממשיך להתהוות כאיש אשכולות אקסצנטרי עם כוונות מאתגרות לפענוח.

האלבום שוחרר לראשונה בהפתעה לאינטרנט ל־12 שעות בלבד באתר donaldgloverpresents.com, נעלם לכמה ימים ואז שוחרר מחדש כעבור שבוע. כל השירים בו, למעט שניים, נקראים על שם הדקה והשנייה המדויקים שבהם הם מתחילים ברצף האלבום ("24.19", "35.31" וכו'). גלובר יכול לספר עד מחר ששמות השירים "24.19" ו"35.31" אמורים לגרום למאזין לשמוע את האלבום במלואו ולא להיתקע רק על השיר שהוא אוהב.

לכאורה נימוק הגיוני ליוצר בן 36 שגדל עם דיסקים, ואמנם מוכן להתמסר לכל הטוב שמציע הסטרימינג אבל עדיין חש שמשהו בחוויה המוזיקלית הכוללת שם אבד. אבל האמת היא שגלובר הוכיח פעם אחר פעם — במוזיקה, בטלוויזיה, אפילו בסטנדאפ שלו — שהוא פשוט נהנה לתעתע במאזינים שלו. עוד יותר מתעתעת העובדה שבתוך האריזה הלא קומוניקטיבית הזאת מסתתר האלבום הכי נגיש של גלובר־גמבינו עד כה.

הסאונד ממשיך את הכיוון הכללי של האלבום הקודם והמעולה שלו "Awaken, My Love": אפרו־ביט, פאנק רובוטי, סול מנוכר, הבלחות של ראפ־גוספל סטייל קניה ווסט או צ'אנס דה ראפר, הרבה פרינס ואאוטקאסט, כמובן, לצד השפעות יותר מפתיעות: באלבום ניתן לשמוע גם קצת מצמד ההאוס הצרפתי ג'אסטיס וגם לא מעט מההרכב הגרמני האלקטרוני האגדי קראפטוורק. איך כל אלה חיים ביחד בראש של גלובר או מצליחים להתאחד לתמונה יחסית קוהרנטית תחת השם צ'יילדיש גמבינו זו חידה, אבל בשלב הזה הוא הוכיח שהוא מסוגל לעשות את זה.

השורה התחתונה לגבי הסאונד שלו כאן היא כנראה המינוח הנפוח רטרו־פוטוריזם: קולות רובוטיים, המון סינסתיסייזרים שנשמעים מודרניים ומיושנים בעת ובעונה אחת. איך משהו מזה משתלב עם הקריירה של היוצר של "This Is America" או "אטלנטה"? זה לא, מלבד הכישרון הקליידוסקופי המתפוצץ שלו, אבל מצד שני, זה גם לא כל כך משתלב עם מי שלפני עשר שנים יצר את קומדיית הקאלט "Mystery Team" שהיתה סוג של מחווה אירונית ואוהבת לספרים בסגנון "החמישייה הסודית".

אולי, בעצם, אפשר לומר ש"This Is America" עסק בשחרור עצמי ובדרישה לחופש, ושאר הקריירה האמנותית שלו היא כולה התנערות מציפיות של קהל. אמנות של איש חופשי מאוד. יכול להיות שזה המכנה המשותף.