"ציפור לבנה” ו”המתאגרף”: שני ספרי קומיקס חדשים על השואה

רק כשהגיע לגיל 60 החליט המאייר ואמן הקומיקס מישל קישקה להתמודד עם הסיפור המשפחתי שלו. הוא ביקש לספר את הסיפור של אביו, שגורש מבריסל בגיל 16 למחנה ההשמדה אושוויץ ומשם לבוכנוואלד, ושוחרר על ידי הצבא האמריקאי. "מישל, אני גאה בך, אתה הנקמה שלי בהיטלר!" היה נוהג לומר לו.

אבל קישקה החליט לספר זאת בדרך שהוא מכיר הכי טוב: ברומן גרפי. האיורים ליוו את המלים ואת השתיקות, את הטראומות ואת הכאבים, את הרגעים הקיצוניים וגם את הרגעים המצחיקים, ויש לא מעט כאלה. כך ראה אור "הדור השני: דברים שלא סיפרתי לאבא" (הוצאת חרגול). קישקה לא היה הראשון לעשות זאת, ובוודאי לא האחרון.

מימין: דפים מתוך “ציפור לבנה” של ר”ג פלאסיו ו”הדור השני” של מישל קישקה. “אנשים תמיד התחברו לסיפורים עם תמונות” צילום: מישל קישקה- הוצאת חרגול-מודן

בעשורים האחרונים נכנס הקומיקס לזרם המרכזי בספרות בידי אמנים־סופרים, שהפכו אותו לז'אנר מוערך. יותר מזה: הקומיקס נהפך לדרך ייצוג לגיטימית ואפילו פופולרית לסיפורי שואה.

"כתיבת שירה אחרי אשוויץ היא מעשה ברברי", טען הפילוסוף היהודי תיאודור אדורנו. במלים אחרות, הוא תהה איך אפשר לדבר את אושוויץ, לספר אותו במלים, את הדבר הנורא הזה. נדמה שהתשובה נמצאת במקום שאדורנו אולי לא חשב עליו — בקומיקס. דווקא הוא יכול לעשות את מה שמלים לא יכולות לעשות, לבטא את הבלתי ניתן לביטוי. עם ריחוק והזרה מהסיטואציה שהוא מתאר ובו בזמן ליצור קרבה ואינטימיות.

הראשון היה "מאוס" של המאייר היהודי־אמריקאי ארט ספיגלמן מ־1986. שתיאר את זיכרונותיו של אביו מתקופת השואה, וגם את היחסים הטעונים בין האב לבנו (הספר תורגם לעברית בשם "עכבר: סיפורו של ניצול" ידי יעקב רוטבליט בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן). היהודים מצוירים שם כעכברים, הגרמנים כחתולים והפולנים כחזירים.

"מאוס" זכה בפרס פוליצר, עשה תיקון למעמדו של הקומיקס בעולם הספרות, סלל את הדרך לאמנים שבאו אחריו.

בישראל מלבד "הדור השני" של מישל קישקה אפשר למצוא ספרים כמו "הנכס" של רותו מודן, על סבתא ונכדה שנוסעות לפולין כדי לאתר נכס שהיה שייך למשפחה לפני המלחמה, אבל גם כדי לאתר אהוב נעורים; "אנה פרנק, היומן הגרפי" שיצרו דוד פולונסקי וארי פולמן (שעובדים עתה על סרט אנימציה סביב יומנה של אנה פרנק); ובעולם, בין השאר, "המתאגרף" מאת ריינהרד קלייסט הגרמני, לפי סיפור חייו של האסיר הרצקו האפט, שבגיל 16 נאלץ להשתתף בקרבות איגרוף באושוויץ; "הייתי ילדה של ניצולי שואה" מאת ברניס אייזנשטיין הקנדית שהוריה נפגשו באושוויץ; ו"המחבוא" מאת לואיק דווילייה ומארק ליזנו הצרפתים על סבתא המספרת לנכדתה את סיפורה בימי המלחמה.

ממש עכשיו מתפרסם בעברית "ציפור לבנה", שכתבה ואיירה ר"ג פלאסיו האמריקאית, מחברת רב המכר "פלא". זה סיפור שואה בדיוני — הרחבה של פרק מ"אוגי ואני", ספר ההמשך ל"פלא" — שבו סבתא מספרת לנכדהּ ג'וליאן את סיפור המלחמה שלה.

הסבתא היתה נערה צעירה בכפר צרפתי בזמן הכיבוש הנאצי, ומי שדאג להחביא אותה היה ז'וליין, בן כיתתה הנכה והמושפל. זה ספר סוחט דמעות, דידקטי למדי. וזה אולי לב העניין. כי כדי להגיע לאנשים צעירים היום, אפשר ואולי צריך להשתמש בשפה שלהם. הקומיקס יכול לפלס דרך אל לבם.

באחרית הדבר מספרת פלאסיו, ניו־יורקית ממוצא קולומביאני, כיצד בתור ילדה אמריקאית רגילה לא שמעה על השואה בכלל. הפעם הראשונה שנחפשה לזוועות היתה כשנתקלה באלבום "המיטב של לייף", עם צילומי המגזין, שם הופיעו גם צילומים ממחנות ריכוז. פלאסיו בבגרותה נישאה ליהודי. רק דרכו הבינה מה זה לגדול עם זכרון השואה.

"בארצות הברית היום יש ילדים שיודעים הרבה על השואה, כמו בעלי בילדותו, ויש שיודעים מעט מאוד, כמו הילדה שהייתי", היא כותבת. "השואה, והמאורעות שהובילו להשמדת שישה מיליון יהודים, הם נושא שקשה מאוד להתמודד אתו, לילדים ולמבוגרים כאחד. רוב בתי הספר בארצות הברית מתחילים ללמד את הנושא רק בכיתה ז' או ח', אם בכלל".

אנה פרנק כרומן גרפי. סרט אנימציה בדרך

את "ציפור לבנה" — כמו גם את "פלא" והמשכיו — תירגמו לעברית שהם סמיט ואמנון כץ (הספרים ראו אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן). אבל סמיט נרתעת מסגנונו. "תרגמתי את הספר ברגשות מעורבים והוא עורר בי המון תהיות", היא אומרת, "זה מתחיל בבחירה של המחברת לכתוב סיפור שואה בדיוני, כשיש היצע גדול של סיפורים אמיתיים. העלילה הבדויה היא מרקחת היפר־דרמתית של חוויות שואה גנריות, וגם כמה מופרכות ממש החורגות אל הפנטזיה. אני מניחה שהמוטיבציה של המחברת היא חינוכית: 'לעולם אל עוד'. למה בכל זאת תרגמתי את הספר? משום שאני יודעת איפה אני חיה.

"במציאות היום רוב הילדים ממילא נוהים אחר סדרות טלוויזיה ולא קוראים ספרים, או קוראים ספרים בידוריים או ספרות פנטזיה ירודה. קריאת הספר הזה, שנזכרים בו מקומות אמיתיים ואירועים אמיתיים, ובסופו אפילו קושר בין רדיפת היהודים אז ובין רדיפת המהגרים בידי דונלד טראמפ — בכל זאת מציעה מעט יותר, ואולי תדרבן את חלקם להתעניין ולקרוא עוד, ולא להסתפק בסיסמאות או בהבטחות כוזבות לעתיד מואר".

מלבד המרכיב החינוכי שבקומיקס סיפורי השואה, טמון היבט בסיסי יותר. "יש בקומיקס משהו מאוד ידידותי לבני אדם", אומר מישל קישקה, "אנחנו מילדות מאוד אוהבים איורים, ילדים אוהבים להתבונן באיורים של הספר, הם בולעים אותם, מנתחים אותם. הקשר הזה בין סיפור לתמונה הוא בטבע של בני אדם, אנשים תמיד ציירו כדי לספר סיפורים, והקומיקס הוא רק המשך של זה.

"דבר שני, הוא שהשואה זה נושא שקשה מאוד למסירה וקשה להוראה, ולקומיקס יש יכולת מאגית להנגיש כמעט כל נושא, ואתה יכול לבחור לעשות קומיקס ריאליסטי או הומוריסטי. אני הבנתי שיש לי זיכרונות נורא מצחיקים, אז השתמשתי בהרבה הומור באיורים. הומור יהודי, גלותי פוסט שואה. למשל: כשאבא שלי במקום לומר לאמא שלי שהמרק טעים, אומר לה שהמרק מזכיר לו את אושוויץ, רק הפוך".