קולה של אמא: על הסדרה "ההודאה"

"ההודאה", סדרה בריטית שעלתה לאוויר בחודש שעבר ב־yesLONDON (וכל ששת פרקיה נמצאים ב־VOD של yes), מצליחה להיות סדרת מתח אפקטיבית, דרמת בית משפט מחוכמת וגם סיפור אנושי מרגש. לרוב האחד מבטל את השני, אבל לא במקרה הזה. זו סדרה שמבוססת על סיפור אמיתי, אבל יש בה צלילה למעמקים של כמה סיפורים במקביל, על שתי משפחות, במיוחד על שתי אמהות, ועל הבלש המשטרתי העובד על המקרה, שעובר על הכללים כדי לעשות צדק ומשלם על כך מחיר.

מרטין פרימן ב"ההודאה". בלש אפרורי שהוא גם גיבור מקומי צילום: באדיבות YES

הסדרה, של ג'ף פופ, נפתחת בהיעלמותה של שיון אוקליגן, בת 22, שלא חזרה מבילוי לילי, ומתחברת להיעלמות של עוד צעירה, שהיא במקרה גם בת של שכנה, בקי גודין. האמהות של הנעדרת, קארן (אימלדה סטנטון, "הכתר") ואיליין (שיבון פינרן, "עמק האושר") מניעות את העלילה. הכל מתואר דרך סבלן. מי שמחבר ביניהן הוא הבלש סטיב פולצ'ר (מרטין פרימן הנהדר מ"שרלוק"), המאזן במיומנות מפתיעה בין דמות שהיא גם אפרורית וגם גיבור מקומי, הנלחם למענן ואיתן למען הצדק.

הטלוויזיה הבריטית מתמחה בז'אנר המתח. היא מצליחה לספר סיפור מסתורי מותח, שמושך את הצופים קדימה, ובמקביל גם עוצר אותם כדי להרגיש ולהבין את הפסיכולוגיה של הדמויות, ממש להיכנס לנעליהן. העצירות אינן מאולצות אלא מתבקשות, והופכות סדרת מתח ליצירת טלוויזיה חשובה.

זה נובע כמובן מאחד מחוקי הטלוויזיה הבריטית שקובע כי השחקנים אינם אמורים להיות זוהרים ויפים יותר מהאדם הממוצע, רק כישרוניים יותר ביכולת המשחק שלהם. כך אימלדה סטנטון שמגלמת את האם קארן, שהמוות של בתה נחשב לפחוּת מזה של המוות של בת השכנה, בגלל שהיתה נרקומנית, משלבת השפלה וכבוד עצמי. כך עושה גם מרטין פרימן, שמגלם דמות מורכבת השוגה למען מטרה נעלה.

פולצ'ר יוצא מנקודת הנחה שהצעירה שיצאה לבלות לילה אחד, שיון, נמצאת בחיים, ולכן בזמן חקירה של חשוד בחטיפתה, הוא מקבל החלטה קריטית, וחורג מהפרוטוקול כדי להשיג ממנו הודאה שחוקיותה מוטלת בספק. החלטה זו משנה את חייו ואת חיי כל האנשים הקשורים לחקירה. בנוסף לסוגיה העקרונית הזאת הסדרה נוגעת בעוד זווית מעניינת והיא חשיבותה של זהות הקורבן: אם מדובר במישהי שבאה מבית יציב כמו שיון או נרקומנית כמו בקי.

בסדרה נשאלת השאלה אם המשטרה מתעניינת בגורלה של מישהי שהיא משולי החברה. ולפני שהצופים מצקצקים בלשונם על עליבותה של המערכת הזאת, הם בעקיפין נאלצים לבדוק גם את עצמם. האם סדרה על נרקומנית שנעלמת היתה מעוררת את העניין, הסקרנות וההזדהות שלהם? הסדרה מצליחה להעלות את השאלות האלה, ולשמור על רמת מתח הדורשת בינג' של שישה פרקים ביום.