אמא מהפכה: ספר חדש לאמה של גרטה טונברג

ב־20 באוגוסט 2018 גרטה טונברג קמה מוקדם, ובמקום ללכת לבית הספר עלתה על האופניים הלבנים שלה ונסעה לבניין הפרלמנט. אביה רכב כמה מטרים מאחוריה, עם שלטים שהכינה תחובים מתחת לזרועו. מזג האוויר היה יפה. בלי סימן לגשם. מחוץ למשרד ראש הממשלה גרטה נפרדה לשלום מאביה, השעינה את השלטים על חומת הגרניט, ביקשה מעובר אורח לצלם אותה והעלתה תמונות לרשתות החברתיות. היו לה אז פחות מ־20 עוקבים באינסטגרם ולא הרבה יותר מזה בטוויטר, אבל בתוך כמה דקות כבר התחילו השיתופים לתמונות. וכשמדענים בכירים בשבדיה הצטרפו לחגיגה, גלגלי המהפכה החלו להסתובב. 

טונברג ואמה. "היא היתה הילד ואנחנו המלך, וכולנו עירומים" צילום: איי אף פי

כך מתארת מלנה ארנמן, אמה של גרטה, את הצעד הראשון והמתוקשר של בתה בספר החדש "הבית שלנו עולה בלהבות: תמונות של משפחה וכוכב שנמצא במשבר". צעד שיביא להתגבשות תנועה עממית בהובלתה של גרטה להצלת כדור הארץ מנזקי שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית. מאז צברה הפעילה הסביבתית בת ה־17 1.5 מיליון עוקבים באינסטגרם, 500 אלף בטוויטר, 800 אלף בפייסבוק ומועמדות לפרס נובל לשלום.

את הספר כתבה ארנמן עם בעלה סוונטה טונברג ועם בנותיהם ביאטה וגרטה, וחלקים ממנו התפרסמו בסוף השבוע האחרון ב"אובזרבר" הבריטי. הוא מתאר את הקשיים שהמשפחה התמודדה עמם עוד בטרם גרטה נהפכה לאשת השנה של מגזין "טיים" ל־2019, כשעוד היתה קורבן של בריונות של ילדים בבית הספר.

"בערב אחד בסתיו 2014 סוונטה ואני מצאנו את עצמנו שפופים על רצפת האמבטיה. הכל החל להתפרק", כותבת ארנמן. "גרטה היתה בת 11, בדיוק החלה את כיתה ה', ולא היה לה טוב. היא בכתה בלילה, ביום, בדרך לבית הספר, בשיעורים... לאט לאט היא נעלמה אל תוך האפלה, ונדמה היה שהיא מפסיקה לתפקד כליל. היא הפסיקה לנגן בפסנתר, הפסיקה לצחוק והפסיקה לאכול".

מכאן הספר ממשיך לתאר את ההתמודדות של המשפחה עם הפרעות האכילה, תסמונת ה־OCD והדחכאון שמהם סבלה גרטה, הבריונות כלפיה בבית הספר, והאבחון שלה על הספקטרום האוטיסטי. "אני לא רוצה חברים", אומרת גרטה בקטע כואב במיוחד בספר. "חברים הם ילדים וכל הילדים הם רעים", היא אומרת.

ארנמן מסבירה שלא רק המצב הנפשי־בריאותי של גרטה הקשה עליה. "היא לא יכלה ליישב את הסתירות של חיים מודרניים. איך אנחנו, שחיים בעידן של שפע, שיש לנו גישה לכמות גדולה של משאבים, לא יכולים לעזור לאנשים פגיעים שנמצאים במנוסה ממלחמה וטרור".

יום אחד גרטה צפתה בכיתה בסרט על אי גדול עשוי זבל מפלסטיק שהושלך במקסיקו וצף לו אי שם באוקיינוס השקט. גרטה בכתה לכל אורכו, ובניגוד לילדים אחרים, לא היתה מסוגלת להשתחרר ממה שראתה, מ"התהום הבלתי נראית, חסרת הצבע, הריח והצליל שהדור שלנו בחר להתעלם ממנה", כפי שמתארת ארנמן בספר. "היא היתה הילד ואנחנו המלך, וכולנו עירומים".

"הבית שלנו" מצטרף ללא פחות מ־13 ספרים שכבר נכתבו על גרטה, מתוכם שניים שהיא כתבה בעצמה. הספר הוא חלק מחוזה לפרסום שני ספרים, שעליו חתמו בני המשפחה עם הוצאת פינגווין.

בדצמבר התראיין אביה של גרטה ל־BBC על הביקורות כלפיו וכלפי אשתו, הטוענות כי הם דוחפים את בתם בצורה צינית ומנצלים את הצלחתה: "כשהיא החליטה לעשות את זה, אמרנו לה די בבירור שלא נתמוך בזה… חשבנו שזה רעיון רע. המחשבה שהבת שלנו תשים את עצמה בחוד החנית של שאלה כה גדולה כמו שינוי אקלים — כהורים פשוט לא רצינו בזה".

לדבריו, הוא ומלנה דיברו עם גרטה כמה וכמה פעמים לפני שהחלה במחאתה והסבירו לה שתצטרך לעשות זאת לבד ולהיות מוכנה לשאלות שיפנו אליה. "הערכנו את תגובתה", הוא אומר.