אל העבר, ומעבר לו: על הסרט "קדימה"

דן סקנלון ("בית ספר למפלצות") כתב את "קדימה" בהשראת ההתמודדות שלו ושל אחיו עם מותו המוקדם של אביהם. יש צד ציני שמתקשה שלא לדמיין את סקנלון מציע את הפרויקט לבוסים שלו — "שני אחים יוצאים למסע בעקבות מות הורה " — והם עונים בעיניים נוצצות "זה 'לשבור את הקרח' לבנים! קיבלת אור ירוק". זה אולי ציני, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שיש דמיון מסוים בין הסרטים ושיש רגעים שבהם "קדימה" אכן נראה כמו "לשבור את הקרח", אבל עם אחים במקום אחיות.

מתוך הסרט "קדימה" צילום: Disney/Pixar

אבל כשמניחים את הציניות בצד, התוצאה היא סרט שמפתיע בחינניותו ובחיוניותו שלו. לוקח ל"קדימה" כמה וכמה רגעים לתפוס עניין ותאוצה, אבל הוא רק הולך ומשתפר ממערכה למערכה, עד שהוא מגיע לסופו המצוין, המרגש והלא צפוי. בדרך הוא מכיל כמה וכמה רגעים מפתיעים ברגישותם.

הסרט מתרחש בשכונה פרברית עכשווית בעולם הפנטזיה — עם שני ירחים, פיות, סירנות, קנטאורים, אלפים וקיקלופים כתושבים. זה עולם שבעבר היה כולו קסם וכישוף, אבל האזרחים העדיפו להתמסר לחיי נוחות טכנולוגיים ולתת לידע שלהם באמנות הקסם להתנוון. וכך, הפיות כבר לא יודעות לעוף, הקנטאורים מעדיפים לנסוע במכונית במקום לדהור, ובנות הים משתזפות בבריכת פלסטיק בחצר ולא שוחות בים.

גיבורי הסרט הם שני אחים (קולותיהם של טום הולנד וכריס פראט) שמקבלים את מטה הקסמים של אביהם המנוח ולצדו כישוף שיחזיר אותו לחיים ליום אחד אחרון, כדי שיזכה לראות אילו בני אדם הם גדלו להיות. בגלל תקלה וחוסר ניסיון מילות הקסם עובדות רק באופן חלקי והאב חוזר, אבל רק חצי ממנו — מכפות הרגליים ועד המותניים. ולכן שני האחים צריכים לצאת למסע כדי להשיג בתוך 24 שעות אבן קסמים שתעזור להם להשלים את הכישוף ולהחזיר את האב לחייהם למשך אותו יום אחד.

האח המבוגר, זה שעושה בושות לאחיו הצעיר, מתגלה כנכס במסע הזה בזכות העובדה שהוא משחק במשחקי תפקידים, אלוף בקווסטים, ומגלה עניין ובקיאות בתולדות העולם העתיק. כולם לעגו לו, אבל כשמגיע הרגע למצוא אבן קסמים ולהצליח לבצע כישוף — מתברר שדווקא התחביב הזה יציל את המצב. החיים, אנחנו מגלים, הם בעצם כמו משחק הרפתקאות ממוחשב, מתחנה לתחנה, מחידה לחידה, משלב לשלב. החיים כחדר בריחה.

אבל ככל שהסרט נמשך, משהו מהמסר והאידיאולוגיה שלו מתחיל להיחשף. "קדימה" הוא סרט שלכל אורכו מבכה את העובדה שהעולם נמצא בקלקול, כי נטשנו את ערכי העבר. באחת הסצנות בסרט שני הגיבורים נתקלים בחבורת פיות על אופנועים. מעין "מלאכיות־גיהינום", כנופיית נשים אלימות ופרועות, שיחזרו להיות עדינות ונשיות יותר ברגע שיחזרו להיות הפיות שאמהותיהן היו בעבר. הסרט מציע את הטענה שנשים שכחו להיות נשים, גברים שכחו להיות גברים, ולכן הגברים עצלנים והנשים אגרסיביות. זה כמובן מוצג בטון סאטירי, ולצדו מופיעה עלילת משנה אחרת שמציגה את אמם של הגיבורים בתור הגיבורה האמיתית והסמויה מהעין של הסיפור, אז המהלך העלילתי לא לגמרי ריאקציונרי בהשקפותיו השמרניות. ובכל זאת, הוא מיישר קו עם האג'נדה של פיקסאר מאז ומתמיד, של העדפת הישן על פני החדש.

זה מסר שחוזר אצלה: פעם החיים היו הרבה טובים: ב"צעצוע של סיפור" כשצעצוע הבד הישן היה עדיף על צעצוע החלל החדש; ב"וול־אי" החיים הישנים על כדור הארץ היו עדיפים על החיים החדישים בחלל החיצון. וב"קוקו" ו"אמיצה" צעירים מגלים את דרכי אבותיהם ואמהותים ומתחברים למסורת משפחתית שאבדה. קצת אירוני לקבל מסר כה שמרני מחברה שמבחינה טכנולוגית עסוקה בלפרוץ קדימה אל העתיד.