נראה אותך גבר: על הסרט "בלתי נראה"

אחת לכמה שנים פותחים אולפני יוניברסל את הארכיונים שלהם ומנסים למצוא איך לעשות עוד כסף מסרטיהם הישנים. בשנות ה־30 יוניברסל היו מזוהים עם סרטי אימה ודרקולה והמומיה הן שתי דמויות שיוניברסל מצליחים להקים לתחייה בהצלחה אחת לכמה שנים. עם השאר, עד לאחרונה, הם נכשלו. אבל עכשיו מגיעה גרסה חדשה ל”האיש הבלתי נראה”, שכתב וביים לי וואנל. עם תקציב קטן ועם סיפור פחות או יותר ידוע מראש וואנל הפך את “בלתי נראה” לסרט צפוי אך מפתיע, כזה שעושה בדיוק מה שסרט אימה אמור לעשות: להציג את מה שהכי מפחיד אותנו כרגע.

אוליבר ג'קסון כהן ואליזבת מוס ב"בלתי נראה". מסר מובהק של “האמינו לנשים" צילום: Universal Pictures International

בכל הגרסאות הקודמות הסיפור היה פחות או יותר דומה: מדען ממציא תמיסה שהזרקתה גורמת לו להפוך לבלתי נראה אבל גם לאבד את שפיותו ולהטיל אימה על סובביו. הקורבן הראשון תמיד היתה בת זוגו או מושא אהבתו. ההברקה הראשונה בגרסה של וואנל היא הבחירה לספר את הסיפור מנקודת מבטה של האשה. הגבר בחר להיות בלתי נראה? אדרבא, שישאר ככה (הרגעים הבודדים בהם רואים את הגבר בגרסתו הנראית הם החלשים ביותר בסרט). וכך, עם תקציב מצומצם וללא כוכבים (למעט אליזבת מוס), וואנל יצר סרט מתח אפקטיבי למדי עם כמה רגעים מעניינים.

מוס מגלמת אשה שבתחילת הסרט מחליטה לברוח באישון לילה מזוגיות עם גבר אלים וכפייתי. בעבר, סרטים כמו “לישון עם האויב” (עם ג’וליה רוברטס) ו”המיטה הבוערת” (עם פארה פוסט) היו צריכים להרחיב בתיאור הפסיכוזה של בן הזוג השתלטן, ולגרום לגיבורות להבין שרומנטיקה לא אמורה להשאיר מכות על הגוף. ב־2020 אין בכך צורך. הסרט נפתח עם בריחתה של הגיבורה, ולכולנו ברור למה.

בעבר קראו לזה “אלימות בתוך המשפחה”, אבל כעת הגיבורה לא רק נלחמת בבן זוג ספציפי אלא בכל התופעה שמכונה “גבריות רעילה”. המערכה הראשונה של הסרט, בה עלינו לתהות האם הגיבורה הוזה את קיומו של אדם בלתי נראה בדירת המסתור שלה, היא הטובה ביותר ומשאירה אותו בטריטוריית המותחן הפסיכולוגי. בן הזוג — מיליונר גאון מתחום האופטיקה — פיתח חליפת גוף שגורמת ללובש אותה להיות בלתי נראה. וואנל לא זקוק לאפקטים בשלב זה, כי הגיבורה רק חשה בנוכחות כלשהי בחדר, אבל לא רואה אותה. וואנל מביים את הסצינות האלה בחוכמה ומזיז את המצלמה כאילו יש מישהו בחדר, אלא שהוא לא שם. הטריק הזה — לצלם משהו שאינו שם כאילו הוא שם, ובכך למסור לנו את המסר שאכן יש שם מישהו — אפקטיבי מאוד.

הסרט הולך ונכנע לחוקי הז’אנר ככל שהוא נמשך — הבהלות, הפחדות וגרונות משוספים — ויחודיותו מתמסמסת. אבל מתוך 124 דקות ארוכות מדי יש לפחות כ־90 דקות מעניינות שלא רק לוקחות סיפור מוכר ומספרות אותו אחרת, אלא בעיקר הופכות את “בלתי נראה” לסרט שעוסק במצב האימה שחוות נשים שנמצאות על הכוונת של גברים אלימים, גברים שהחברה העדיפה לא לראות ושהיו עד כה רואים בלתי נראים, וכעת — בזכות האומץ להשיב מלחמה — הם פתאום מתגלים. “בלתי נראה” הוא הסרט הראשון שהמסר המובהק שלו הוא “האמינו לנשים”. זהו יום הדין של דנידין.