מחפשים אקשן: רענן שקד טעם יין פינו וחזר כדי לספר

האמריקאים פשטו בלי שחר. שחר, בן ה־12 שלהם, נותר בחדר המלון, אבל הם עצמם הגיעו בשעות הערב והיו ידידותיים כמו אמריקאים, כלומר למראית עין. הם לא באמת אמריקאים, סתם חברים ישראלים שעברו לקליפורניה לפני כמה שנים כי “הכל אצלכם מעצבן ועצוב”, כמו שהוא אמר בעודו בוהה במהדורת חדשות 12 שכולה חסינות, נישוב, טביעות ושריפות קטנות בכל מקום.

“אנחנו חולים עכשיו על יינות קליפורניה”, היא הבהירה, אבל לא היה לי אפילו אחד כזה בשליפה. מה שכן, בכל זאת אורחים מחו”ל, אז פתחנו להם פינו. נואי סן־ז’ורז’ 2014 של בושאר פר מבורגון. העמסנו ציפיות בהתאם. הביקורות היו מעולות. לקחנו שתי לגימות מהיין הבהיר הזה, הסתכלנו להם בעיניים. מבלי מלים נדע זאת, כי לא נאהב.

יקב בושאר. לקחנו שתי לגימות מהיין הבהיר הזה. מבלי מלים נדע זאת, כי לא נאהב FLICKR

הפינו היה פינו, במובן הפינואי ביותר של המלה. קל גוף, עדין, מרחף בטעמי פטל ופרי אדום ועלים רטובים ומה שבאירופה מכנים “אנימלי” - שזה, בואו, ניחוח קל של זיעה גברית (של גבר שרץ קילומטר, לא מטר אחד יותר).

“לא אהבתי בכלל”, היא הודתה, ולמען האמת, גם אני לא. לא באותו רגע. פינו - יין שתמיד מביא אתו לשולחן משהו מסוכן, ניואנסי וסקסי - הוא כל מה שהחך האמריקאי (והישראלי) לא למד לאהוב; נטול עוצמה טאנית או גוף דרמטי, דורש ריכוז ונכונות.

האמריקאים נראו כאילו נישבנו אותם ואז דרשנו חסינות. העפתי את הפינו וחזרתי למקרר בחיפוש אחר משהו חד מימדי ונוכח יותר. או, הנה; אדום ממינרווה, עמק הרון, עם התווית הכתומה של יקב אן גרוס וז’אן פול טולו - מה רע? גרנאש, קצת סירה, מבקר היין רוברט פארקר נתן ציון 91 לבציר 2016 הזה. חייב להתאים, לא? ובכן, המצב השתפר; גוף מהותי יותר, קסיס, פרי שחור וטיפה ריבתי, פלפלי במידה, ומעט תסיסה בכוס שתיכף תירגע. אהבנו?

האמריקאים סקרו זה את זו ואותי בחשש. “תנו לזה כמה דקות בכוס”, הצעתי להם. הם נתנו. וביקשו להחליף.

נו, הם קליפורניים עכשיו. הם צריכים מהיין שלהם אקשן ועוצמה. הם צריכים ברוס וויליס בכוס, ואני מוזג להם ג’ולייט בינוש. לכל הרוחות; חזרתי למקרר ושלפתי את האדום של שבו — סירה, מורברדר, גרנאש, קצת ברברה. לא חשוב מאיזו שנה, עוד לא נולד הקהל הביתי שלא יהיה מרוצה מזה. “מושלם”, הוא אמרו. “כמעט כמו בבית”.

אנחנו חייבים להחליף אותם.

נואי סן־ז’ורז’ 2014: מחיר: כ־200 שקל. ציון: 89 בערב רגיל, 85 בערב עם אמריקאים.

מינרוה אן גרוס וז’אן פול טולו: מחיר: כ־200 שקל. ציון: 90.

כוחם העצום של בכירי יינות קסטל בסגנון הבורדולזי מתגלם פה. 11 שנות התיישנות, והיין מגיע בצבע ארגמן מעט חלוד בקצוות, עם ריח משכר של פירות אדומים, פריחה, תבלינים והרבה וניל. על החך - אחרי איוורור קל וחיוני - פרי שחור ואדום מתפרץ, מעט שוקולד, מעט ליקריץ, עור ועץ. יין מורכב, עגול, מלא. עדיין טאני במידה, אבל בשל לשתייה ורב־קסם. מחיר: החל מ־250 שקל. למה מתאים? לערבים רציניים. ציון: 93