נועה חייט: הריצה בחרה בה

ביום שבו התבשרה נועה חייט שתצטרך לארוז את כל מיטלטליה, לעזוב את בית אמה החמים והנעים בכרמל ואף לנטוש את בית הספר שבו עמדה להתחיל את כיתה י”ב - לא היתה מאושרת ממנה. חיוך רחב אופייני התפשט על פניה כשסיפרתי לה על התוכניות העתידיות המצפות לה.

העובדה שעמדה להתגורר לבדה בדירת חדר פיצפונת בקיבוץ רמת השופט, להתאמן שלוש פעמים ביום, כשבסיומו של יום מפרך היא מבשלת ומנקה בכוחות עצמה, לא גרמה לה להניד עפעף. גם הידיעה שבגיל 17, רגע לפני שהיתה אמורה לסיים את לימודיה התיכוניים, היא עומדת להצטרף לכיתה חדשה, אל פרצופים זרים ובלתי מוכרים בבית ספר שעליו מעולם לא שמעה, לא הרתיעה אותה.

נועה חייט מתחרה בריצה כשהיא חבושה בגבס. לא ויתרה גם בימים פחות טובים צילום: טיבור יגר

למען ההצלחה וההתקדמות בענף הטריאתלון, נועה חייט הצעירה היתה מוכנה לשאת בכל שתידרש. המעבר לפנימיית הטריאתלון שאותה הקמתי ביחד עם אשתי אז חלי רוזנשטיין ברמת השופט - הקמתה נועדה לתת מענה לספורטאים מצטיינים של המועדון שאותו הובלתי באותן שנים - המחיש זאת באופן מדויק.

“היתה לה אהבה אינסופית לספורט”, נזכר עידו דר בן ה־18, חברה לקבוצה של נועה שבילה איתה שעות ריצה רבות. “כשאני חושב על זה לאחור, אני מצליח לראות כמה דברים היא הקריבה בשביל הספורט”.

אהבתה העצומה של נועה לתחום שבו בחרה לעסוק ליוותה אותה עד נשימתה האחרונה. בדיוק לפני שנה נהרגה נועה בת ה־21 בתאונת דרכים מצמררת. “אלופת ישראל בריצה נהרגה בעת שרכבה על אופניה”, זעקו הכותרות. נהגת שהתפרצה לצומת בדרך פרויד בחיפה, פגעה בחייט בעת שהיתה בדרכה לאימון. לנועה, שהיתה חברת נבחרת ישראל בטריאתלון, לא היה סיכוי לשרוד את עוצמת הפגיעה.

גם שנה אחרי, משפחתה, מכריה ועשרות שותפיה לספורט, לא מעכלים את המציאות ללא נועה. “מהיום שבו הצטרפתי למועדון, היא מעולם לא גרמה לי להרגיש שאני ספורטאי פחות טוב ממנה”, חושף דר את תכונותיה הבולטות של נועה, צניעות וענווה. “לא משנה כמה רמות היא היתה מעל כולם, היא לא דהרה קדימה בריצות הקבוצתיות ולא הראתה כמה היא טובה יותר. היא פשוט רצה. רק בתחרויות גיליתי כמה טובה היא באמת”, הוא מספר.

בשנה שקדמה למותה, נטשה נועה את ענף הטריאתלון והתמקדה בריצה, הענף שבו הצטיינה מבין השלושה. אולי יותר נכון לומר שהריצה בחרה בה. נפילה בעת אימון ריסקה את ידה והענף היחיד שיכלה לעסוק בו מבין שלושת ענפי הטריאתלון היה ריצה. כך, חמושה בגבס מסורבל וכבד, יצאה נועה לכבוש את התחום.

אחת מתמונותיה המרגשות ביותר צולמה כשהיא מתחרה באליפות ישראל בריצה כשגבס לבן ועבה עוטף את ידה. טיפוסי לנחישותה ועקשנותה. “היא הצליחה לראות את התמונה הגדולה ולא ויתרה גם בימים פחות טובים”, מספרת חברתה לשעבר לקבוצה, טל וינטראוב.

“ככל שהזמן עובר ככה אנחנו יותר מתגעגעים”, אומרת לי אמה טניה בעצב רב, “נועה רק סיימה את ילדותה וטרם החלה את חייה”. באוקטובר האחרון היתה אמורה להתחיל את לימודיה באקדמיה. בספורט, חלמה להגיע למקומות הגבוהים ביותר שניתן. היא ידעה שהדרך לשם תהיה ארוכה ומייגעת. לרגע היא לא חששה. רק ציפתה.