כשהרוח צועק: אפרת בן צור מסעירה את הדימיון

13 שנים עברו מאז אלבומה האחרון, אבל אפרת בן צור לא נשמעת כמי שנדרשה לחמם מנועים. באלבומה החדש "עיר מרוחקת" היא אוצרת את שירי לאה גולדברג, דליה רביקוביץ' ותרצה אתר כמי ששולה אוצרות מתיבות עתיקות - ובלחנים מסתוריים ושירה גבוהה ומרחפת מפיחה בהם חיים חדשים.

"עיר מרוחקת", שלו בחרה בן צור את השירים הפחות מוכרים ומושרים, הוא אלבום שמסעיר את הדמיון, והרבה ממנו מתרחש בעולמות כמעט נסתרים. "בעיר מרוחקת על ארץ רבה / אשרי אנשים בשעריה יבואו / אני מעולם לא הייתי בה / אני רק שיערתי אורכה ורוחבה / וכמעט אהבתיה כמוהו", שרה בן צור למילותיה של רביקוביץ', מתעלת את הרצון שלה לגלות את העולם ולא רק לתאר אותו בדמיונה.

אפרת בן צור צילום: אנגליקה

האלבום מתחיל בשיר "פתיחה" היפהפה, שמביא רחשים מהים וכאילו מבקש מאיתנו להניח בצד את היומיום ולהצטרף למסע. "רוח צועק" שמגיע אחריו מתווה את הדרך בצליל גיטרות חם שמזכיר הפקות דארק אייטיז של פיטר מרפי ורובין היצ'קוק, אך לא נשמע מיושן. האלבום מבקש מאיתנו להקשיב ולהתרכז, כמו להתבונן בציור של רותקו: גושי הצבע הם לא מה שהם נראים במבט ראשון, אבל האם נצליח למצוא בעצמנו את הסבלנות לגלות את העומק שבהם? ב"הלילה הוא שירים" בן צור נאחזת במילותיה של תרצה אתר, שמבקשת "חכו נא עוד רגע, חכו נא בשקט, חכו בזהירות, המסך יורד, הלילה איננו רק חושך על דרך, לפעמים הוא שירים וניגון והד".

זו אינה הפעם הראשונה שבה בן צור מבצעת מחווה למשוררות אהובות עליה. "רובין", שיצא בשנת 2012, הוקדש כולו לשיריה של המשוררת האמריקאית אמילי דיקינסון במהלך אנטי־מסחרי מובהק. ההצלחה שלו הקנתה לבן צור תו תקן נוסף של איכות.

ואולם, למרות האיכות ואף שהיא נמנעת מגימיקים, שהולכים ומתרבים בסצנה המקומית, ברגעים בודדים בו "עיר מרוחקת" מאבד מודעות עצמית ונסחף לקיטש. העיבוד ל"על דרך הטבע" עמוס מדי, ומוטב היה אם שש הדקות שבו היו מהודקות יותר, ללא פזמון שחוזר כהדרן בלתי נגמר. עם זאת, הקטעים האינסטרומנטליים, ובהם "ויהי בוקר" ו"סיום", מחפים על זה ומשאירים אותנו בתוך העולם שבן צור בוראת, חוזרים ומושכים אותנו מתוך הפרעות הקשב. תפנו שעה בלו"ז: האלבום הזה שווה את זה.