לבד בפסגה: רביד פלוטניק כבר לא רוצה שתקראו לו "נצ'י נצ'"

"סיכוי לא רע שאני עוד אחד מאלף / ואין לי פור / אפס דרך ארץ / ארץ נהדרת / פני הדור / כפני הכלב"

מתוך "אמונה עיוורת"

רביד פלוטניק כבר לא רוצה שתקראו לו "נצ'י נצ'". באלבום הסולו החמישי שלו, "ועכשיו לחלק האומנותי", שיצא היום, פלוטניק נפרד מהכינוי שלו, כמעין הצהרה: אני לא מי ומה שאתם רוצים שאהיה. כמו כל אנדרדוג שעלה לגדולות, גם הראפר בן ה־31 מפתח תקווה מנסה לברוח מהתיוגים והכתרים שקושרים לו בתקשורת.

מבחינתו הוא רק "אחד מאלף", כמו שהוא אומר באחד משיריו החדשים. ועדיין אין מנוס מלהכתיר - פלוטניק הוא קולו המובהק של דורו, אלו שנולדו רגע לפני הניינטיז והעבירו חלק נכבד מחייהם תחת שלטון נתניהו, בוגרי המחאה החברתית של תחילת העשור שנעים בין רצון לשנות לבין ייאוש וחוסר אונים, שמובילים לאדישות ואסקפיזם. נעים בין התעסקות עצמית רפטטיבית לבין רצון בקהילתיות ואכפתיות כלפי האחר.

פלוטניק כותב שירים על גזענות וגבריות רעילה, ולצדם משלב שירי דאחקות, כי המנטליות הישראלית לא מאפשרת אופציה אחרת. צוחק כדי לא לבכות צילום: ארתור לנדה

ההצלחה הגדולה של פלוטניק במיינסטרים הגיעה אחרי יותר מעשור של עבודה קשה. אחרי הופעות בכל חור בארץ הוא נכנס ב־2017 לפלייליסט של גלגלצ עם "כל הזמן הזה", שהלחין יחד עם דודו טסה, ונהפך להמנון ולשיר השנה. עכשיו הוא גדול מספיק כדי לארח באלבום אמנים שגדל עליהם כמו ברי סחרוף אבל גם לתת במה לקולות חדשים ומבטיחים כמו סימה נון.

כמי שמודע לאחריות של מעמדו, הוא מקדיש את "מדינת משטרה" למאבקה השקוף והקשה של עליית יהודי אתיופיה בארץ. הוא מגולל את כל העוולות שנעשו וממשיכות להתבצע בשיר רגאיי אמיץ, חשוב ומדויק, שחייב להישמע מכל תחנת רדיו ומכל בניין. ב"יום כיפור בכפר סירקין" הוא פורס בפנינו את מערכת היחסים שלו עם אבא שלו, בשיחה אמיצה על יחסי אב ובן וגבריות רעילה. מנגד, הוא מרכך את התכנים הקשים באלבום עם שירי דאחקות (למשל "אלעד", המנון פאן טהור שכתב למתופף שלו) כי חייבים, כי המנטליות הישראלית לא באמת מאפשרת לנו אופציה אחרת. צוחק כדי לא לבכות.

יוצא נגד מוסכמות הז'אנר

"זה גבר רגיש? זה ראפר נגיש? זה שירי אהבה על אזור פתח תקווה?", שואל פלוטניק ב"חארבו דראב", שפותח את האלבום, בניסיון לערער על הכתרים שקושרים לו, להגיד שהוא בסך הכל נצ'י פרום דה בלוק. דווקא הערעור הזה הוא מה שהופך את פלוטניק לדמות שקל להזדהות איתה, ורק מחזק את האותנטיות של קולו. זה מישהו שרוצה לדבר אל הקהל שלו בגובה עיניים, בדיוק ההפך מהנטייה הנפוצה מאוד בראפ להילול עצמי וניפוח חזה.

"ולכולם יש אויב דמיוני / טוב אני לא מתלכלך בתוך ביצה טובענית.. איש לא מתחרה פה לא אתה לא אני. ואני ראפר יותר טוב ממך. ואתה לא ראפר יותר טוב ממני", הוא ממשיך באותו השיר וממהר לצחוק על עצמו מיד עם "טוב טוב נשמה, אכלת ת'ראס, כולה שיר ראשון באלבום".

ההומור העצמי והכנות שלו גרמו לקהל להתאהב בו. הוא יוצא נגד הציפייה ממנו לשחק לפי נרטיב ההיפ הופ המוכר והשחוק שלפיו ההצלחה שלו חייבת לבוא כנגד או על חשבון ראפר אחר בסצנה, נגד הדרישה לדיסים ולמלחמות מיותרות.

מחווה ל"רדיו בלה בלה"?

לאורך האלבום החדש יש רעש מתמיד של החלפת תחנות רדיו, גימיק חמוד אך קצת קלישאתי. בין שמדובר במחווה ל"רדיו בלה בלה" של החברים של נטאשה ובין שבאמירה על הרעש הבלתי נגמר של הטכנולוגיה שתמיד נוכח כזמזום רקע בדור שלנו, השירים באלבום הזה הם הרבה יותר מפילרים: הם דורשים האזנה קשובה, ומוכיחים שפלוטניק הוא הקול הכי חשוב שפועל בהיפ הופ כרגע, גם אם בעיני עצמו הוא בסך הכל עוד אחד מהחבר'ה.