המשחק "Cadence of Hyrule": שימוש מבריק במוזיקה
"Cadence of Hyrule" לוקח את העולם של "זלדה" הקלאסי והופך אותו למשחק קצב עדכני ומרגש בזכות פסקול הנעורים של מיליוני גיקים
07:5727.06.19
יש משחקים שמשוויצים בגרפיקה המדהימה והמפורטת שלהם, בזה שאפשר ממש לספור אגלי זיעה בודדים על קצה האף של הגיבור. אחרים שמים על ראש שמחתם עולם פתוח מפורט שאפשר לחקור במשך חודשים ארוכים, או את היכולת לשחק מול 99 שחקנים אחרים על מפה אחת ענקית. אבל "Cadence of Hyrule" ("המקצב של היירול") הוא חריג: זה משחק שקודם כל באים אליו בשביל הפסקול.
היירול היא הממלכה של הסדרה הקלאסית "Legend of Zelda", המותג השני החזק ביותר של נינטנדו (אחרי מריו, כמובן) שקיים כבר מ־1986. אבל "המקצב של היירול" איננו ספין־אוף שגרתי, אלא מאש־אפ בין הממלכה מ"זלדה" לבין משחק אינדי מוצלח מלפני כמה שנים בשם "(Crypt of the NecroDancer (Cadence", שפותח עבור נינטנדו. במילים פשוטות הדמויות מ"זלדה" (האלף לינק או הנסיכה זלדה) משחקות בממלכת "היירול" באופן שבו משחקים ב־"Crypt" - השחקנים שולטים על דמות קטנה שעוברת בין מסכים, אוספת חפצים ואוצרות וצריכה לחסל שלל אויבים. עד כאן הכל כרגיל, אלא שהאויבים האלה רוקדים (!) לצלילי מוזיקת הרקע, והדרך לנצח אותם היא לתפוס אותם בהתאם לקצב.
"Cadence of Hyrule". צלילי הרטרו מתגלים כרמיקסים מורכבים לנעימות מ"זלדה" האופן הייחודי שבו המשחק נשען על מוזיקה הופך אותו למעט קשה ללמידה (אלו שאין להם חוש קצב בכלל כנראה יישברו מהר). אבל ברגע שמסתכלים ישירות לתוך המכניקה של המשחק, מגלים כי די דומה למשחקים מוזיקליים, כגון "רוק בנד" ו"גיטאר הירו". ובגלל שמכניקת הקרב כאן די אלמנטרית, הפעולה המרכזית ב"המקצב" היא האזנה.
מתחילת דרכה, כשעוד עמדו לרשותה כלים מוזיקליים מוגבלים ביותר של כמה צפצופים, נינטנדו הבינה את החשיבות של מוזיקה במשחקי מחשב (אין נעימה מזוהה יותר עם עולם הגיימינג משיר הנושא של "מריו"), ולסדרת "זלדה" תמיד היה קשר ייחודי למוזיקה. כך למשל, אחד מהמשחקים הבולטים בסדרה, "Ocarina of Time" (בשנת 1998), דרש מהשחקן ממש ללמוד לנגן מספר שירים על אוקרינה (סוג של חליל) בשביל להתקדם.
לינק, הגיבור של סדרת "זלדה". נינטנדו תמיד הקדישה חשיבות עצומה למוזיקה במשחקים ב"המקצב" אמנם לא צריך לנגן על שום דבר, אבל הפסקול המעולה משמש כנקודת מוצא לסיבוב נוסטלגי במשחקי "זלדה" לדורותיהם. מי שהיה אחראי על העיבודים המוזיקליים במשחק הבין בדיוק את הנדרש ממנו: מוזיקה אלקטרונית רטרואית המזוהה מיד עם משחקי מחשב של האייטיז. אבל האזנה מרוכזת יותר מגלה שזו לא סתם מחווה לצלילי התקופה, אלא רמיקסים קצביים ומורכבים לנעימות העבר של משחקי "זלדה". וכך "המקצב" נע בין חוויית משחק חדשנית בעולם של זלדה לזריקה אחורה בזמן למפגשים הראשונים עם הסדרה.
"המקצב" ממש לא המשחק האינדי הראשון שבוחר במודע לזרוק את השחקן שני עשורים אחורה מבחינת גרפיקה ואווירה, אבל הוא כן הראשון שעושה זאת קודם כל דרך המוזיקה. זה שהבין לפני כולם ש"פסקול נעורים מרגש" הוא לא רק הרכבי פופ מתקתקים או להקות רוק יבבניות, אלא גם צלילי מכונה פרימיטיביים.
