המיוזיקל "רוקטמן": ניצחון הרקדן הקטן

קשה להתעלם מהדמיון בין "רוקטמן", הסרט על חייו ויצירתו של אלטון ג'ון, ובין "רפסודיה בוהמית". שניהם יצאו בהפרש של חצי שנה ועוסקים בזמרים גדולים שהתפרסמו בשנות השבעים, התמודדו באופן פרטי וציבורי עם זהותם המינית, התלבשו בבגדים משוגעים, השתוללו עם הפסנתר ויצרו רוק אצטדיונים בומבסטי לצד בלדות אינטימיות. "רפסודיה בוהמית" היה להיט מטורף והעניק לשחקן הראשי שלו את האוסקר. ולכן רק מתבקש להתחיל עם השורה התחתונה: "רוקטמן" הוא סרט פי מאה יותר טוב. יש בו קולנוע מקורי וסוחף יותר בזכות הבימוי של דקסטר פלטשר, מי שהוזעק לביים את סוף הצילומים של "רפסודיה בוהמית" אחרי שפוטר בריאן סינגר.

טרון אג'רטון בתפקיד ג'ון. סרט שמעלה שאלה חשובה על תפקידנו כמעריצים

"רוקטמן" הוא לגמרי מיוזיקל. סיפור חייו של רג'ינלד דווייט שהופך להיות אלטון ג'ון מסופר בידי שחקנים שרים ורוקדים, במה שנראה כמו הזיה פסיכדלית. הוא מתרחש כמעט כולו בשנות השבעים ומתמקד במערכת היחסים המקצועית בין ג'ון (טרון אג'רטון) ובין ברני טופין (ג'יימי בל), שכתב את המילים לרוב להיטיו הגדולים. טופין תמיד היה הנשק הסודי של ג'ון, זה שלא התלבש בבגדים צבעוניים ולא עלה על הבמה, אלא נשאר מאחורי הקלעים וכתב את סיפור חייהם במילות השירים שלו. הסרט הזה עושה איתו חסד מוצדק.

התסריט של לי הול ("בילי אליוט") עובר בין כל התחנות המאפיינות ביוגרפיות רוקנ'רול: הילד הדחוי והלא מקובל שמגלה שיש לו כישרון מוזיקלי, ההורים שלא מבינים, הגילוי שלו בידי מישהו שמאמין בו, הכישרון שמנוצל לכסף, הכסף שהופך לסם משכר, ההצלחה המסחררת והחיפוש אחר חוויות קיצוניות ואהבה גשמית שמובילות להתמכרויות ולקריסה הבלתי נמנעת. רק שהסיפור של אלטון ג'ון יוצא דופן, כי הוא - באורח נס - שרד את כל הסקס, סמים ורוק'נרול האלה, מה שגורם לסרט להיות קצת אגדה.

אבל יש דבר נוסף שחוזר בכל סרטי הרוקנ'רול: רגע השפל של הגיבור שעולה להופעת ענק כשהוא מסומם ושיכור, שבור לב ומיואש, אחרי שהבין שהשיג כל מה שחלם עליו אבל עדיין מרגיש ריקנות שמסרבת להתמלא. זה קורה ב"רוקטמן" וגם בסרטי התעודה "איימי" ו"וויטני", וזה גורם לנו לתהות אם אנחנו, בתשואות שלנו, בחיפוש שלנו אחר קתרזיס, לא מדרדרים את האמנים שאנחנו כה נרגשים לראות בהופעות אל האבדון שלהם? חמור מזה, קשה להתעלם מהעובדה שככל שאלטון ג'ון סבל יותר כך המוזיקה שלו היתה טובה יותר. מרגע שהוא התנקה, התבגר, התאושש ומצא איזון ואהבה בחייו, היצירה שלו נהייתה זניחה עד כדי כך שאין לה זכר בסרט, אחרי 1982. הסרטים תמיד מדברים על אשמת ההורים, המנהלים, בני הזוג הנצלנים ויצר ההרס העצמי. אבל מה עם איתנו, המעריצים?