גרסת הלייב אקשן ל"אלאדין": השד לא נורא כל כך

בארבע השנים שחלפו מאז התחילו אולפני דיסני לשחרר בקצב רצחני רימייקים לסרטי האנימציה הקלאסיים שלהם, לא היתה פעם אחת שבה מישהו מראשיהם נעמד מול הציבור והסביר את ההיגיון מאחורי המהלך המשונה והקניבליסטי הזה. מאז "סינדרלה", שיצא ב־2015, בכל שנה הוציא האולפן לפחות סרט לייב אקשן אחד שהוא שחזור כמעט מדויק לאחד מסרטי האנימציה שלהם, ו־2019 מסתמנת כשנת שיא עם "דמבו" מאחורינו, "מלך האריות" לפנינו ו"אלאדין", שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע בישראל.

ההסבר שלפיו בדיסני עושים את זה בשביל הכסף נשמע ציני מדי עבור אולפן שלוקח ברצינות רבה את רפרטואר האנימציה שלו, ושבמשך עשרות שנים התייחס אליו בחרדת קודש. ובצדק: סרטי האנימציה של דיסני מסרבים להתיישן, עד כדי כך שהיתה להם אסטרטגיה ידועה של מחסור בכותרים בחנויות כדי ליצור ביקוש ולעשות קופה מהשקות מחודשות. אז האם האסטרטגיה החדשה הזאת היא בעצם הודאה של דיסני שהסרטים האלה התיישנו? שהמכירות צנחו? שגם בערוצי ה־VOD כבר לא צופים בהם? זו כנראה הדרך היחידה להסביר את ההחלטה הזאת, שהמשמעות האמיתית שלה היא השלמה עם ההנחה שעידן האנימציה הקלאסית, הלא ממחושבת, הגיע מבחינתם לסופו. ויש עניין נוסף. עם כל ההשתוממות הזאת אפשר להודות שחלק בלתי מבוטל מהרימייקים האלה ממש לא רע. "חברי הדרקון אליוט" ו"ספר הג'ונגל" היו אף טובים יותר מהמקור, ו"סינדרלה" ו"היפה והחיה" לא ביישו אותו.

גם את "אלאדין" המחודש אפשר להכניס לרובריקת ה"לא רע בכלל", אף שהתחושה היא שהוא לא היה נחוץ. "אלאדין" הקודם לא כזה עתיק, ב־1993 הוא היה סרט אנימציה פורץ דרך, גם באופן שבו שילב אנימציה ממוחשבת באנימציה הקלאסית וגם בזכות הנוכחות ההיסטרית והחד־פעמית של רובין וויליאמס בתפקיד הג'יני. קל לשכוח, אבל עד "אלאדין" כוכבים הוליוודיים לא דיבבו סרטי אנימציה, אלא רק שחקנים אלמונים, לרוב מברודוויי.

סמית' (מימין) בתפקיד הג'יני ומנה מסעוד כאלאדין. ליהוק פוליטיקלי קורקט צילום: Daniel Smith

"אלאדין" ממשיך את סדנאות החינוך מחדש שדיסני עושים לילדים הרעים של שנות התשעים. אחרי שאילפו את טים ברטון ("אליס בארץ הפלאות", "דמבו"), עכשיו גויס לדבר גאי ריצ'י. בסרט המחודש וויל סמית' הוא הג'יני שמעניק לאלאדין שלוש משאלות, כדי שיוכל לשבות את לבה של הנסיכה יסמין. הסיפור הזה, שלקוח מאגדות "אלף לילה ולילה", מקבל סיבוב פוליטיקלי קורקט כשאת הדמויות המזרח־תיכוניות מגלמים מנה מסעוד, שחקן קנדי יליד מצרים (אלאדין), ונעמי סקוט, שחקנית בריטית ממוצא הודי (יסמין). אבל בזה מסתיימת מכסת האמינות שלו, כי הוא מצועצע לחלוטין, כמו מיוזיקל בברודוויי.

גרסת הלייב אקשן גם גודמת לפחות 40% מההומור של הסרט המקורי. חוץ מהג'יני, הסרט המקורי התגאה בהופעה קורעת מצחוק של הקומיקאי גילברט גודפריד, בתפקיד יאגו, תוכי הסיידקיק של הנבל ג'פאר. בסרט החדש יאגו לא מצחיק וג'פאר לא מפחיד. לעומת זאת, יסמין - שמקבלת חיזוק באמצעות שיר מאת זוכי הטוני והאוסקר פאסק ופול ("לה לה לנד") - היא דמות מוצלחת ודומיננטית יותר. היא לא רק הטרמפיסטית על השטיח המעופף של אלאדין, אלא גם שותפה לניווט. גאי ריצ'י בסופו של דבר משתמש בכישורים שלו בבימוי סצנות אקשן לבימוי סצנות מוזיקליות של שירים וריקודים, ו"אלאדין" הוא סרט קצבי וחינני, שאמנם מנסה לחדש סרט ישן, אבל באופן מפתיע נראה כמו מיוזיקל טוב של פעם.