התערוכה "שברירים": "ההרס כמוצר אסתטי"

"שנינו פריקים של אסונות", מעידה האמנית טל אמיתי־לביא על עצמה ועל האמן אמיר תומשוב, שותפה לתערוכה החדשה "שברירים" שנפתחה בסוף השבוע שעבר בגלריה שלוּש בתל אביב (עד 6.7, באוצרות שיר מלר־ימגוצ'י). "שנינו עוסקים בדימויי חורבן והרס, אבל זה לא הדבר היחיד המשותף לנו. יש בין העבודות שלנו דמיון גם בליריות, בדרמה המאופקת, ברגישות, בטיפול בחומר וביחס לאדריכלות".

בתערוכה מציגה אמיתי־לביא עבודות של חוט תפירה שחור על פרספקס, עבודות עם חול קינטי וסדרה שמשלבת סודה לשתייה עם דבק. תומשוב, לעומתה, עובד עם עץ, גבס, קרטון וצבע. "אני מזמינה את הצופה למבט קרוב, ישיר, בלתי אמצעי", אומרת אמיתי־לביא. "כשאנחנו מתבוננים על ההרס הוא מועבר אלינו באמצעות יד שנייה. אנחנו לא נמצאים בזירת הפשע וחווים את ההמולה והחרדה, אלא חווים את ההרס כמוצר אסתטי, מזוקק". לדברי תומשוב, "המטרה שלי היא להזמין את הצופים להתעמת עם ההרס בגובה העיניים, להתבונן במבט נקי מכל ההיבטים המלנכוליים, המקבריים, ולהסתכל על המורפולוגיה, על הוויזואליה עם כל העירום והשבריריות האקראית שמכניס הטבע אל תוך הבנייה וההרס. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו נמשכים לזה, רואים את ההיבטים היפים של ההרס".

מימין: האמנים אמיר תומשוב וטל אמיתי לביא פנאי צילום: אוראל כהן

אמיתי־לביא ותומשוב עוקבים זה אחרי העבודה של זה כבר תקופה ארוכה. היא אמנית רב־תחומית, בוגרת המדרשה לאמנות ואוניברסיטת חיפה, הציגה בתערוכות בארץ ובעולם וזכתה בפרסים. הוא בוגר לימודי אדריכלות בטכניון, שמעולם לא עסק במקצוע אבל הוא נוכח מאוד בעבודותיו, שהוצגו גם הן בתערוכות רבות.

עבודת וידיאו של האמנית טל אמיתי לביא צילום: דורון לצטר

ההיבט האדריכלי ניכר בעבודות של שניהם. "אבי היה קבלן בניין", מספרת אמיתי־לביא. "כל ילדותי הסתובבתי באתרי בנייה, והעיסוק בבנייה ובפירוק מגיע אצלי מהמקום האישי. אני חווה את התהליך כחלק מהגנטיקה שלי". "גם אני מגיע משושלת של קבלנים", מוסיף תומשוב, "אבל אצלי זה מגיע דווקא מהמקום של ההרס. בצבא השתתפתי במשלחות סיוע של פיקוד העורף באזורים מוכי אסונות והיו מקרים שבהם הגענו וכבר לא היה את מי להציל. כל זה נכנס לתוך לימודי האדריכלות, למשל בתכנון של מקלטים וממ"דים: יודעים איך המבנה אמור להיראות כשהוא יינצל מההרס. יש בזה משהו פרדוקסלי — אנחנו בונים, אבל כל הזמן חושבים איך הדבר הזה הולך להיהרס. זה הפך אותי קצת לפריק של חורבן ונביא זעם".

העבודה מרחב חשוף של האמן אמיר תומשוב צילום: דורון לצטר

אז אתם בעצם טוענים שהכל נידון להרס?

"עבורי המלאכה הבלתי פוסקת לכאורה מרגיעה את החרדה הקיומית. אולי אם ארגיש שאני כל הזמן בונה — ההרס יתעכב", אומרת אמיתי־לביא ותומשוב מוסיף: "אני בא לזה מהכיוון הנגדי. אנחנו, כאנושות, מסתכלים על אימפריות שקרסו ומאמינים שאנחנו נצליח לעוף, אבל אנחנו רק הולכים ומתקרבים לחורבן. זה בלתי נמנע".

כשמתבוננים בעבודות של השניים, לא מרגישים שסוף העולם קרב. אין בהן כאוס, אלימות, דם או מהומה. "אני לא מתאמץ לעשות אסתטיזציה לחורבן", מסביר תומשוב. "אנחנו אמנם מסתכלים על משהו עם מרכיבים לא נעימים, אבל המוח שלנו נמשך אליו. אנחנו אוהבים את זה כמו שאנחנו אוהבים לראות סרטים עצובים ולהקשיב לדיווחי חדשות שליליים".

איך החומרים בעבודות משרתים את הרעיונות האלה?

"אני עובד עם חומרים מתכלים, את רובם אני מוצא עזובים, כאלה שנוכח בהם ממד הזמן. ברגע שאני משתמש בהם אני כמו מונע את המשך ההתכלות".

בשביל אמיתי־לביא ההתייחסות לחומר הפכה עם השנים כמו להפיכת קש לזהב. "אני מנסה לקחת את החומרים הכי נמוכים, בנאליים, זולים, ולזהות את הפוטנציאל החומרי שלהם, להפוך אותם לפיין ארט". הגיבור החדש בעבודותיה, כהגדרתה, הוא החול הקינטי, שבכלל נמכר כמשחק לילדים. "אני מסתובבת הרבה בחנויות יצירה, וברגע שנגעתי בו הבנתי את השבריריות שלו הנשענת על המתח בין הבנייה להרס, בין הפירוק להרכבה. זו ממש אירוטיקה בעיניי. אני תמיד תוהה אם בניתי דימוי או פירקתי אותו, אם הבית שספג פגיעה ישירה מטיל, למשל, שמופיע באחת מעבודות החול הקינטי, בוקע מתוך החול או נעלם לתוכו, וזה גם מה שאני מקווה שהצופה ירגיש".