ג'ון וויק: תהרוג אותי וזהו

"ג'ון וויק 3", הסרט שהדיח השבוע את "הנוקמים: סוף המשחק" מראש טבלת שוברי הקופות, הוא בקצרה: קיאנו ריבס הולך מכות. יש בו מעט מאוד עלילה, שמשמשת כדי למלא את קטעי הקישור והאתנחתאות בין רגעי האקשן, שהם עיקר הסרט. כך שגם אם לא ראיתם את שני הסרטים הקודמים בסדרה, אין הרבה חדש. ההבדל היחיד הוא שאם בשני הסרטים הקודמים ג'ון וויק - רוצח שכיר אולטרה־מיומן של ארגון פשע סודי שמורכב מראשי המאפיה בכל העולם - היה הרודף, הרי שבסרט הזה הוא הנרדף.

האלי ברי (מימין) וקיאנו ריבס ב"ג'ון וויק 3". מרודף לנרדף צילום: © Ascot Elite

החוקיות העלילתית של הסרט מתבהרת די מהר. וויק נכנס למונית ומבקש להגיע לספרייה העירונית. אלה שבקיאים בעלילותיו הקודמות מתחילים לחייך כי הם מבינים לאן זה הולך: סצנת מכות בספרייה, שתהפוך ספרים לכלי נשק קטלניים. משם הוא ממשיך לחנות נשקים עתיקים, ועד מהרה שולף מגירות וארונות של סכינים, פגיונות ושבריות ויוצא למחול חרבות נגד תוקפיו. התחנה הבאה היא אורווה, שבה הסוסים הופכים גם למגינים וגם לכלי נשק. וכן הלאה והלאה במשך שעתיים וחמש דקות. הרעיון הוא שבכל פינה נמצאים החיילים השכירים והמלשינים של אותו ארגון סודי. כל נהג מונית וכל הומלס הם משת"פים של ארגון השולחן הגבוה, ולכן כל אתר וכל פינת רחוב הם נקודת פתיחה לסצנת קרב או מרדף - הם עמוד השדרה המסחרר של הסרט הזה.

במילים אחרות, "ג'ון וויק 3" אמנם מוגדר כסרט אקשן, והוא אכן אלים עד כדי טרלול, אבל התסריט שלו בנוי כקומדיית סלפסטיק. תחשבו על האחים מרקס ועל האופן שבו כל לוקיישן שהם מגיעים אליו הופך בסיס לרצף גאגים הקשורים אליו; או לצ'רלי צ'פלין, שהופך כל אתר לזירת הקרקס שמשתמשת בתכונות הייחודיות של המקום כדי לפרק אותו לרסיסים. אז הסרט הזה עושה בדיוק אותו הדבר, רק עם פחות בדיחות ויותר עצמות שבורות, גולגלות מרוסקות ועיניים עקורות. הוא האיש שמכניס את הפאנץ' לפאנץ' ליין.

במערכה הראשונה מגיע וויק לבית ספר למחול, בניהולה של אנג'ליקה יוסטון ("הכבוד של פריצי"), המגלמת לא רק פרימה בלרינה בדימוס אלא גם את ראשת התא הרוסי בארגון הפשע הרב־לאומי הסודי שמשירותו הוא מנסה לפרוש. זו סצנה מלאת מודעות עצמית שמתמקדת לשניות ארוכות בהופעת בלט, כי היא רוצה שנשים לב ש"ג'ון וויק 3" הוא בעצם סרט מחול. מיוזיקל ללא מוזיקה, אם תרצו. גם במיוזיקל, כמו בסרטי פעולה, כל לוקיישן הוא הבסיס לרגע של כוריאוגרפיה, ורגעי הכוריאוגרפיה לא מקדמים עלילה, הם רגעים של אסתטיקה קינטית טהורה: בנות עדינות בבגדים לבנים שמופיעות על הבמה מול גברים מגודלים שנלחמים בבגדים שחורים. מלבד זאת, הם בעצם אותו הדבר.

מהבחינה הזאת הסרט, אפילו יותר מקודמיו, הוא כזה שמוותר על עלילה מהודקת ומתמקד אך ורק באבסטרקטיות של הדרכת התנועה, והעלילה בו היא רק תירוץ להחלפת לוקיישנים. צ'אד סטאלסקי, הפעלולן שהפך לבמאי עם סרטי "ג'ון וויק", עולה מדרגה מסרט לסרט כשהוא לוקח על עצמו בימוי קטעי קרב יותר ויותר ארוכים ווירטואוזיים, לעתים בשוטים ארוכים ורחבים, שממחישים את המיומנות של השחקנים ואנשי הפעלולים. מהבחינה הזאת "ג'ון וויק 3" הוא הסרט האמריקאי הכי אסייתי - ככה צילמו גיבורי הפעולה ההונג־קונגים (ג'קי צ'אן וסטיבן צ'או) והתאילנדים (טוני ג'ה) את סצנות הלחימה שלהם, בשוטים ארוכים, ללא עריכה, כמו מופע בימתי קרקסי שמתרחש מול עיניכם.

צריך להודות שאחרי שג'ון וויק מחסל אנשים עם ספרים, סכינים, סוסים, אופנועים ואקדחים, הסרט מתחיל לחזור על עצמו ומשוטט יותר מדי במדבריות הצחיחות של הנונסנס. הציון המפרגן בראש הטקסט הזה הוא בעיקר עדות לחצי הראשון שלו, שהוא כמו מופע של סירק דה סוליי בחושך, עד שהוא מתעשת וחוזר לגראנד פינאלה ראוי ומתעתע ויזואלית באולם זכוכית. זו לא רק סצנת אקשן מוצלחת לסיום, אלא גם כזו שעושה קאמבק נהדר למארק דקסקוס, שהיה כמעט כוכב סרטי אמנויות לחימה לפני כ־20 שנה ("פרימן"), אבל אז נעלם. ב"ג'ון וויק 3" הוא יופי של נבל.