לצחוק כל הדרך לקן: הסדרה "טוקה וברטי" עושה כיף לא מתנצל

הדנ"א של "טוקה וברטי", הסדרה המצוירת החדשה מבית נטפליקס, ברור ממבט ראשון: יצרה אותה ליסה האנוולט, מי שגם יצרה את הדמויות והצד הוויזואלי של "בוג'ק הורסמן", ובדומה לה היא מלאה בחיות אנושיות.

רק שלעומת הפאונה המגוונת של "בוג'ק", "טוקה וברטי" כמעט כולה על טהרת הציפורים (מדי פעם מגיחים קוף, כלב, חתולים ועוד כמה), והן חיות בעיר גדולה - בחירה סוריאליסטי מעט.

מתוך "טוקה וברטי", שעלתה בנטפליקס. גם כשהיא נוגעת בנושאים רגישים, היא מתפקעת מצחוק צילום: נטפליקס

אבל בעוד הראשונה השתמשה בפנטזיה החייתית בשביל לפזר מסך עשן צבעוני על פני כל מה שהיה לה לומר על החיים במרכז ובשוליים של הוליווד, הסדרה החדשה של האנוולט הרבה פחות יומרנית, הרבה יותר מופרעת ובעיקר הרבה יותר כיפית, כיפית כמו ש"בוג'ק" היתה בעונות הראשונות שלה, לפני שהתחילה לקרוס תחת המשקל של עצמה.

הקלפים נטרפים בכל פרק

טוקה הטוקנית (טיפאני האדיש) וציפור השיר ברטי (אלי וונג) הן החברות הכי טובות, בנות 30 וקצת, שניצבות בפני משבר פוטנציאלי ביחסיהן: טוקה, הפרועה, הכיפית, האלכוהוליסטית לשעבר, עוזבת את דירתן המשותפת ועוברת לגור קומה מעל ברטי והחבר הטוב־נחמד־משעמם־לאללה שלה, ספקל.

מערכת היחסים בין השלישייה הזאת מתפתחת באופנים צפויים יותר ופחות, אבל האמת היא שזה לא כל כך משנה: העושר והיופי האמיתיים ב"טוקה וברטי" הוא לא בטיפול שלה בנושאים אמיתיים, אלא דווקא בכמה שהיא חופשייה ומשוחררת.

בניגוד ל"בוג'ק", שהגדירה די מוקדם כללי היגיון נוקשים וברורים יחסית, "טוקה וברטי" טורפת את הקלפים בכל פרק ופרק, לפעמים בכל סצנה וסצנה: גם החפצים פה מדברים, יש רוחות רפאים (או ליתר דיוק, עוגות רדופות) ואפילו הטיפול ברגע דרמטי יחסית - קולגה דוחה מעיר הערה פוגענית על השדיים של ברטי - עובר את הפילטר הפסיכדלי הזה. בתגובה שד שמאל שלה יוצא מהגוף בעצבים וחוזר הביתה זעוף, כמה שעות טובות אחריה.

כמו "דאון טאון" המופלאה

רבים השוו את "טוקה וברטי" ל"ברוד סיטי", שתנוח על משכבה בשלום, אבל להוציא את העובדה שהיא יכולה להיות סוג של תחליף למי שכבר הספיק להתחיל להתגעגע ומלבד העיסוק של שתי הסדרות בשתי חברות שיש להן דינמיקת "זוג מוזר" קלאסית, אין המון קשר ביניהן.

"טוקה וברטי", עם הרקעים הצבעוניים והחמים שלה ותחושת ה"הכל יכול לקרות", מזכירה הרבה יותר סדרות מצוירות שרצו ב־MTV בסוף הניינטיז ("דאון טאון" הנשכחת והמופלאה). היא גם דבר נדיר של ממש בנוף הטלוויזיוני של 2019: סדרה חסרת יומרות שלא לוקחת את עצמה ברצינות. גם כשהיא מנסה לטפל בנושאים חברתיים או רגשיים יותר, היא מתקשה שלא להתפקע מצחוק.

לפעמים זה הופך אותה לקצת מבולגנת מדי, והסצנות הבודדות שבהן היא כן מנסה להגיד משהו מעבר ל"תראו כמה רעיונות כיפיים יש לנו" מרגישות מעט תלושות. אבל הצפייה בה היא חוויה של ממש, והיא מושלמת גם לבהייה בשעת לילה מאוחרת וגם למרתון סופ"ש. לא, היא לא הכי טובה בכל הקטגוריות, והיא לא תיכנס לספרי ההיסטוריה של הטלוויזיה, אבל כרגע אין שום סדרה אחרת שעושה בדיוק מה שהיא עושה: כיף לא מתנצל.