נסיעה לשומקום: הסרט "אול אין" הוא סימון קווי מתאר של קומדיה

מבחוץ הוא נראה כמו חטיף פופ סימפטי - סיפורם הלא רציני של ארבעה חברי ילדות שנוסעים יחד למשחק פוקר סודי ולא חוקי, שיעזור להם גם לסגור חשבון עם הבריון מהכיתה. החיים ככנס מחזור תמידי. הם נוסעים ממרכז הארץ עד ערד, במשך ימים, עם כד האפר של סבו של אחד הגיבורים שמשום מה קשור על גג הרכב, ובדרך נתקלים בדמויות שאמורות לסבך אותם.

מתוך "אול אין". קצב נכון וכוכבים סימפטיים, אבל התוצאה היא בעיקר השתוללות צילום: איה בוזגלו צילום: איה בוזגלו

משה אדרי מנסה בכל כוחו להיאבק בשוק הקולנוע הישראלי, שעדיין תלוי בקרנות, ולייצר בכל שנה מכיסו ומכיסם של נותני חסויות כמה סרטים כאלה לימי החופשות - קומדיות לילדים או לתיכוניסטים. אבל "אול אין", הנציג שלו לפסח - ממש כמו "מה כבר יכול לקרות?!", "איביזה", "מסע הטבעת" ו"ארבע על ארבע" - הוא העמדת פנים של סרט.

אם הייתם צופים בו בטלוויזיה בזווית העין ובלי ווליום, הוא היה נראה לכם סרט אמיתי: יש לו קצב נכון, תנועות המצלמה מעניקות לו דינמיות, יש בו כמה כוכבים סימפטיים והוא נראה כמו השתוללות בלתי מזיקה - סרט דל תקציב שנעשה עם מקסימום השתדלות (הפרדוקס הישראלי: סרטי האיכות מופקים בתקציב נדיב, הסרטים המסחריים מופקים בתקציב אפסי).

אבל אם רק תגבירו את הסאונד תגלו שממש כמו קודמיו מדובר בקומדיה ללא בדיחות, בסרט אקשן ללא מתח. המשותף לחמשת הסרטים האלה הוא שיוצריהם ראו כל כך הרבה סרטים אמריקאיים עד שהיו משוכנעים שאפשר ליישם את הנוסחאות המיובאות על התוצרת המקומית. ובאופן ספציפי: ליצור קומדיית חבר'ה שהיא גם סרט מסע. קומדיית חבר'ה היא ז'אנר מושלם לישראל: חבורת אנשים שהתחברו בתיכון או בצבא ונשארו מסורים זה לזה ברגעי הרצינות והשטות. ולגבי סרט מסע, ישראל קטנה מדי לסרט מסע אמיתי, לכן זה צריך להיות סרט מסע בבדיחותא.

"אול אין" מזהה את הביטים של סרטי המסע - כל סצנה בלוקיישן אחר, כל מערכה בכלי תחבורה אחר - אבל מזייף אותם. מנגד, היינו מריעים לזיוף הזה ולאופן הפארודי שבו הסרט מייבא נוסחה שאי אפשר ליישם בגיאוגרפיה כה קטנה, אם הוא רק היה מצחיק. היעדר הבדיחות הוא החטא העיקרי של הסרט, שהיה יכול להיות סביר לו היה גורם לנו, לפחות ארבע־חמש פעמים, להתגלגל מצחוק.

הסרט הוא סימון קווי מתאר של קומדיה, טיוטה ראשונה, רצף של סצנות שנראה שהושארו בהן חלקים ריקים ("כאן תבוא בדיחה") שהיו אמורים להיות מושלמים בשכתוב הבא, אבל נשכחו. אסי דיין היה אלוף בזה, אלי תבור ויהודה ברקן בשנות השבעים ידעו לחדד פאנצ'ים, רשף לוי יודע לעשות את זה. אבל כאן אין כלום מזה. בר־אילן, שזכה לסימפתיה שלנו בזכות ההשתובבות הבלתי מזיקה שלו ב"חתולים על סירות פדאלים", מכיר את הנוסחה, אבל נכשל בביצוע.

בסצנה הכי יפה בסרט מתחילה החבורה לשיר את "שיר הלהקה" מהסרט המיתולוגי מ־1978. זה יפה שלצד רפרנסים לסרטים אמריקאיים כמו "ביג לבובסקי" יש רצון להתחבר למורשת מקומית. רק חבל שהרגע הכי יפה ב"אול אין" הוא שגורם לנו להתגעגע לסרט ישראלי אחר, טוב ממנו בהרבה.