פנתרה ורודה: פינק מקבלת את ההכרה לה היא ראויה
בגיל 40, אחרי 20 שנות קריירה ועם אלבום חדש: כוכבת הפופ סוף סוף מתנערת מדימוי האנדרדוג ומקבלת הכרה כחלוצה פמיניסטית שהפכה את ההעצמה הנשית למגניבה
העצמה נשית היא היום תו תקן הכרחי לכל כוכבת פופ. מליידי גאגא ואריאנה גרנדה ועד קייטי פרי וליזו, אף אחת לא תעז להוציא אלבום בלי כמה המנוני חיזוק למין היפה. כשחושבים על הראשונות שעשו זאת בפופ המצעדים, קופצות לראש מדונה וביונסה, אבל בתפר שבין שתיהן נשכחת לרוב חוליה אחת ורדרדה וחשובה — פינק, שבימים אלה חוגגת 40, אלבום חדש והכרה כאייקון פמיניסטי להמונים.
- פסטיבל וודסטוק לציון 50 שנה לפסטיבל המקורי - התבטל
- דוחות טובים לספוטיפיי: חצתה את רף 100 מיליון המשתמשים בתשלום
- הכמיקל ברדרס: לחגוג כמו ב־1999
פינק. פתחה את הדלת לכריסטינות ולבריטניות להתהדר בפגיעות ובמשברים כבנוצות צילום: אי.אף.פי
פינק פרצה לעולם בשנת 2000, כחלק מהגל המגה־מצליח של אמני פופ נעורים, ובראשם בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, אנ'סינק ובקסטריט בויז. בתור שטף הבלונד המסחרי הזה, פינק ניסתה לתפוס את הנישה של הנערה הלבנה המגניבה עם הקול השחור — לא מלכת הכיתה, אלא החברה המצחיקה שלה שתוקעת גרעפסים והולכת מכות.
עליית המדרגה של פינק קרתה שנתיים אחר כך, כשכל כוכבי התקופה חצו את גיל 18 ולא יכלו למכור עוד שירים על אהבה בתולית. לפני שג'סטין טימברלייק שר על הבגידה של בריטני ולפני שכריסטינה התפרעה בזירות אגרוף בתחתונים, היתה זאת פינק שסימנה את ההתפחות של הז'אנר באלבומה השני שכלל שירים על הורים גרושים, חוסר ביטחון והתמכרויות לא בריאות. "לעזאזל עם בריטני, היא כל כך יפה, אבל זאת פשוט לא אני" — היא שרה באחד מלהיטיה ואותתה למאזינות: אני לא מושלמת כמוה, אני אאוטסיידרית בדיוק כמוכן. והדלת הזאת שפתחה אפשרה אחר כך לכריסטינה, בריטני וחברותיהן להתהדר בפגיעות שלהן ובמשברים שלהן כנוצות. תם עידן השלמות, עכשיו פגמים זה ה־דבר.
כשקרסון דיילי ניסה השבוע לתת לפינק קרדיט כמי שהחדירה את ההעצמה הנשית לפופ בתוכנית הבוקר של NBC, היא הסכימה לקבלו רק חלקית. "הייתי הראשונה בעשור ההוא", היא אמרה. "לפני זה היה את בלונדי ומדונה ובט מידלר וג'ואן ג'ט וכל כך הרבה אחרות. אבל כנראה שבאותה תקופה היה בי משהו מרענן כי הייתי כל כך לא מלוטשת, ולא הייתי מחוברת לאדמה... לקחתי מצ'טה ופילסתי לעצמי דרך".
"Hurts 2B Human". מתאמץ לרגש
פינק תמיד נחשבה לאנדרדוג כמי שמעולם לא התקרבה להצלחה של כוכבות ותיקות אחרות. מנגד, בזמן שהבריטניות והכריסטינות ידעו עליות ומורדות, משברים וקאמבקים, פינק שמרה על רמת הצלחה יציבה לאורך 20 שנות קריירה, ודווקא שני אלבומיה האחרונים, מ־2012 ו־2017, היו אלה שהביאו לה את המקום הראשון במצעד האמריקאי. השנה היא אפילו קיבלה כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד.
כעת פינק חוזרת באלבום שמיני, "Hurts 2B Human", שקודם על ידי הסינגל "Walk Me Home" — שיר פופ עוצמתי/דרמטי/פומפוזי ומאוד סטנדרטי. האלבום משתלב היטב בנוף הפופ העכשווי, עם חלוקה בין שירי פופ דאנסיים יותר לבלדות. התמות הן בוגרות יותר — התבגרות והורות — ופינק מתאמצת מאוד לרגש ולגעת. זה לא אלבום מעניין או מחדש, אך סוד קסמה מעולם לא היה במוזיקה שלה, אלא בפרסונה שלה.
הסיבה היחידה שאנחנו מבדילים בין פינק לכל היתר היא התדמית והמרדנית, הרטוריקה האאוטסיידרית, הסקסיות העצמאית, הלוק האנדרוגיני הלא מיופייף וחוכמת הרחוב שהיא משדרת. אם מרבית הגירל פאוור עד אליה הסתכם בשירי הלל לחברות נשית ובמלחמה על זכותן של בנות לכייף — עקרונות שאותן ייצגו כולן, מסינדי לאופר ועד הספייס גירלס — פינק הוסיפה את הזווית הקשוחה והחזקה. היא לא רק יודעת לכייף יותר מהבנים — אם מישהו מהם יעז להפריע לה, פינק יכולה לקרוע לו את הצורה. גם בתור אמא בת 40.
