"המחול הוא מראה לחברה": הלהקה של סשה וולץ תעלה את "קונטינו" בת"א

נפרטיטי המלכה, האישה היפה ביותר במצרים העתיקה, עברה הרבה תלאות. במלחמת העולם השנייה הופצץ המוזיאון החדש בברלין (Neues Museum) שבו שוכן פסלה המפורסם, והוחרב. למזלה של נפרטיטי, היא הועברה לבונקר מבעוד מועד, וכך שרדה.

לאחר איחוד גרמניה שופץ המוזיאון ועל המלאכה הופקד האדריכל הבריטי דיוויד צ'פרפילד שבחר לשמר חלקים מהמבנה הישן לצד חלקים משוחזרים. רגע לפני הפתיחה המחודשת לפני עשור (2009) "פלשו" הכוריאוגרפית הגרמנייה סשה וולץ ולהקתה אל החלל הריק, בטרם הוכנסו היצירות בחזרה, כשברקע עוד עבדו הפועלים על מלאכת השחזור. אז החלו ניצניה הראשונים של יצירת המחול "קונטינו" שתעלה בישראל ב־15–18 במאי במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב.

מתוך החלק השחור. ברגע הכי חזק המוזיקה נפסקת ונשמעות רק נשימות ותנועות. צילומים: AFP צילום: Sebastian Bolesch

כיום זה נשמע טריוויאלי שעבודות מחול יוצאות מהאולם אל חללים כמו מוזיאונים, אולם לפני עשור היה זה צעד פורץ דרך של וולץ, אחת הכוריאוגרפיות המובילות באירופה. וולץ, בת לארכיטקט, סיפרה שתמיד נמשכה לחללים מיוחדים ולדיאלוג שהם יוצרים עם הריקוד. הרעיון לעבוד עם רקדניה בחלל המוזיאון התקבל בברכה בידי הנהלת המוזיאון ועשרת אלפים איש צפו בחלקי יצירה בין האגפים ועל המדרגות. כמה חודשים אחרי הופיעו וולץ ולהקתה בפתיחת המוזיאון לאמנות בת זמננו שתכננה זהא חדיד במוזיאון מקסי ברומא ושנה לאחר מכן עלתה הפרמיירה של "קונטינו" שחלקים ממנה נוצרו בהשראת העבודות בשני המוזיאונים.

"המופע הזה התפתח מכמה רגעים שהיו במוזיאון", מספרת וולץ בפגישה לאחר הצפייה במופע בברלין. "קראתי הרבה על אמנות מצרית ועל הריטואלים שלהם, ושילבתי אלמנטים משם בכוריאוגרפיה".

פסל נפרטיטי מהמוזיאון החדש בברלין, שבו נולדה "קונטינו" צילום: אי פי איי

"הפסקתי להכתיב צעדים"

המסך עולה וחושף במה שחורה. שבע רקדניות ומתופפת לבושות שחור ניצבות על הבמה. בהמשך יחברו אליהם שאר הרקדנים, גם הם בשחור. הם נעים באקסטטיות פראית, עם הרבה תנועות ידיים שמהדהדות טקסים שבטיים. הרגשות מוחצנים בעוז - תשוקה, כעס והדחף לחיות, הליבידו, כוחות שמניעים אותנו כפרטים וכחברה. המוזיקה פוסקת, והקהל נותר עם צלילי הנשימות ותנועות הגוף העצמתיים. החלק הראשון, השחור, נחתם ואינו מבשר אופטימיות.

בחלקו השני השני נפרשת על הבמה יריעה ענקית של נייר לבן, הרקדנים לבושים באותן תלבושות כמו בחלק הראשון, אך הפעם הן בלבן. זהו נגטיב אופטימי יותר לחלק הראשון, שמתחיל כמו לידה מחדש. השפה התנועתית נשארה, אבל הקצב שונה, זורם יותר. לאט לאט צובעים הרקדנים את הרצפה בגוונים שונים והיא הופכת ליצירת אמנות שהם נעים בתוכה.

"קונטינו" היא יצירת מחול מודרני טהור שבוחנת את המתח הנוצר בשילוב בין האמנויות - ריקוד, עיצוב במה ומוזיקה, שמיוצגת כאן ביצירות של אדגר וארז, מוצרט, קלוד ויוויה והמלחין היווני יאניס קסנאקיס.

באחד הקטעים צועקים הרקדנים משפטים שנשמעים כמו ג'יבריש אולם וולץ מסבירה שכל אחד צועק בשפה שלו. "מאוד חשוב לי שיצא הקול האינדיבידואלי של כל אחד. אף שזו להקה גדולה, מרגישים שהם קולקטיב כי כל קול מביא משהו אחר. משנת 2000 הפסקתי כמעט לגמרי להכתיב צעדים לרקדנים, אני חושבת שיותר מעניין לחלוק רעיונות ולמצוא את השפה התנועתית יחד, כי לכל אחד יש פרספקטיבה שונה לאותו נושא. האנשים פה מגיעים מכל כך הרבה תרבויות ואם אדרוש מכולם שיהיו אותו הדבר, זה יהיה מנוגד למה שהם במציאות. כדי להיות מראה של החברה, אנחנו חייבים להיות מגוונים כי לא כולם אותו הדבר. זה לא בלט, זה מחול מודרני".

מתוך החלק הלבן של קונטינו. הרקדנים צובעים את הרצפה בצבעים והופכים אותה ליצירת אמנות. צילומים: AFP צילום: Sebastian Bolesch

להתעמת עם ההיסטוריה

ב"קונטינו" משתתפים 24 רקדנים, שלושה מהם ישראלים (יעל שנל, עידן יואב ומיכל מועלם). וולץ ייסדה את להקה "סשה וולץ ואורחים" ב־1993 בשיתוף יוכן סנדיק, ובמפתיע, בלהקה כיום אין אפילו גרמני אחד. במהלך השנים היא זכתה בפרסים רבים בין השאר מממשלת צרפת וגרמניה, וב־2013 הוענק ללהקה תואר שגרירת תרבות של אירופה. החל מהעונה הקרובה תכהן וולץ כמנהלת אמנותית שותפה של הבלט הלאומי של ברלין שמנהלו המוזיקלי הוא דניאל בארנבוים. במקביל תמשיך את עבודתה בלהקה.

זו אינה הפעם הראשונה של וולץ בישראל, שבעבר העלתה כאן את היצירות "גוף" ו"דידו ואניאס. "להגיע לישראל זה מיוחד עבורי כי אני גרמניה ויש לי היסטוריה כבדה שאני סוחבת", היא אומרת. "בשבילי זה מקום להתעמת עם זה ולעשות שינוי חיובי. יש לי כמובן בעיות עם המצב הפוליטי אצלכם, אבל אני אוהבת את התרבות והאוכל והחיוניות של הישראלים".