הרימייק לסרט "דמבו": מעופף חסר מעוף

אם נודה על האמת, "דמבו" המקורי, אף שיצא תחת ידיו של וולט דיסני, האיש והאולפן, והגיע מאת הצוות ששנה לפני כן הוציא את "פינוקיו", הוא לא סרט טוב. הוא קצר מאוד, סך הכל שעה; יש בו המון שירים; והוא לא מעניין במיוחד. הסרט מ־1941 הוא דוגמה לכך שמותג ומוניטין לעתים קרובות מאפילים על תוכן ואיכות. ואולי דווקא בגלל זה החליטו בדיסני לעשות רימייק ל"דמבו", שעולה בימים אלה בבתי הקולנוע בישראל. הסרט, ובכן, דורש עדכון.

מתוך "דמבו". פריימים מרהיבים ותו לא צילום: © Disney

הדימוי של הפיל שעף באמצעות אוזניו אכן נכנס לאוצר הדימויים הקולנועי, אבל בסרט המקורי הוא לא קיים כמעט. דמבו הפיל הקטן והדחוי מגלה את יכולת התעופה שלו רק בדקות האחרונות. חמור מזה, הסרט הפך בעייתי לצפייה בגלל דמות של עורב, שקיבל את השם ג'ים קרואו (ג’ים העורב). משחק מילים משעשע ל־1941, צלקת גזענית למאה ה־21. ג'ים קרואו היה שמה של דמות שחורה ונלעגת מעולם הבידור של המאה ה־19, וחוקי ההפרדה הגזעית בין שחורים ללבנים בדרום ארצות הברית קיבלו בהשראתה את הכינוי "חוקי ג'ים קרואו".

מה שכן, לסרט — בהשראת ספר הילדים שעליו הוא מבוסס — יש נבט רעיון מוצלח ומסר מעצים, העוסק בדימוי עצמי, ביטחון עצמי והתנהלות מול בריונות והצקות. כל אלה הם נימוקים מצוינים לרימייק, כמו גם ההחלטה לתת את המשימה לידיו של טים ברטון, הבמאי שכה הערצנו בשנות השמונים והתשעים ושכה מאכזב אותנו בשנות האלפיים. הוא התחיל את דרכו כשביים סרטים למבוגרים שבנויים כאגדות ילדים וכמי שחשף את הסיוטים שמאחוריהן, ומסיים את הקריירה כבמאי סרטי ילדים, ללא אירוניה, ללא עומק. ברטון, שפוטר בשנות השמונים ממשרת אנימטור באולפני דיסני כי החזון שלו היה קודר מדי, הפך בעשור האחרון, מאז "אליס בארץ הפלאות", לבמאי שדיסני שמחה לעבוד איתו שוב ושוב. נדרשו להם 30 שנה, אבל הם מחקו ממנו כל זכר לקדרות או חתרנות. דבר אחד כן נותר לו: הוא יודע להעמיד פריימים יפהפיים. העולם של "דמבו" מעוצב באופן מרהיב.

הסרט החדש, כמעט נטול שירים, ארוך ב־40 דקות מהמקורי, ובנוי לגמרי אחרת. הוא מתרחש ב־1919 אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובמרכזו שני ילדים שמטפלים בפיל יוצא דופן כדי להתגבר על מות אמן ועל שובו של אביהם מהמלחמה כשהוא קטוע יד. עיקר הסיפור המוכר מהסרט המקורי מרכיב את חצי השעה הראשונה — רק בלי החיות המדברות. את מנהל הקרקס, למשל, מגלם דני דה ויטו ולא עכבר. דמבו מתחיל לעוף בסוף המערכה הראשונה, והופך לסנסציה תקשורתית שמצילה את הקרקס מפשיטת רגל. ההצלחה שלו מביאה אליו מנהל קרקס נכלולי, שמגלם מייקל קיטון בטוויסט ברטוני חביב: קיטון ודה ויטו, הגיבור והנבל של "באטמן חוזר", מחליפים כאן תפקידים. המנהל קונה את הקרקס הקטן ומביא אותו לעיר הגדולה — קונפליקט קפיטליסטי מאוד לא אופייני לימי מלחמת העולם הראשונה.

לניסיון המאולץ הזה לגלם ב"דמבו" נושא אקטואלי מעמיק מצטרף המסר העיקרי בסרט, שנגלה אלינו בסופו: חיות בקרקס זה לא הומני. כך, התסריטאי ארן קרוגר משלב בסרט רעיונות שלא עלו על דעתה של הוליווד ב־1941, אבל לא באמת מצליח לרדת לעומק שנדרש להם, ואולי הם בעצם הופכים אותו לכזה שהגיוני יותר שיתרחש בימינו, ולא ב־1919. כל אלה הופכים את "דמבו" החדש לסרט ילדים סימפטי מאוד ומעוצב יפה, ששמו של ברטון בכותרות עורר בנו תקוות שווא שהוא אולי יהיה יותר מזה.