מכת בכורות: שלושה סרטי ביכורים ישראליים נופלים באותו מקום

נתחיל בצד החיובי. שלושת הסרטים נראים טוב, לא מעט בזכות העובדה שצילם אותם אותו הצלם: דניאל מילר, שעל הצילום של "עץ תאנה" זכה בשנה שעברה בפרס אופיר. מילר מצליח להעניק עוצמה ויזואלית מרשימה לסרטי הביכורים הללו, ששונים זה מזה מבחינה סגנונית. אבל הוא לא מצליח להציל אותם.

מתוך מראות שבורות צילום: דניאל מילר

פתיחה ויזואלית חזקה

שלושת הסרטים מתחילים בנקודת מוצא מרתקת: "עץ תאנה", שצולם באתיופיה, מספר את זיכרונותיה של הבמאית כילדה באדיס אבבה של 1989, ימי מלחמת האזרחים, ורגע לפני עלייתה ארצה; "מראות שבורות" הוא דרמה משפחתית המספרת על נערה (שירה האס) שבורחת מהבית בגלל אביה המתעלל (יפתח קליין), איש צבא קפדן. בעוד היא מתמודדת עם השלכות מעשיה וטעויותיה, היא מגלה את המקור לטראומה שהפכה את אביה למי שהוא; ו"הד" הוא פילם־נואר העוסק בבעל החושד שאשתו בוגדת בו ומתקין אמצעי האזנה המקליטים את שיחות הטלפון האינטימיות שלה.

בניגוד למה שנוטים לחשוב, סרטים לא חייבים להתמקד בסיפור, בנרטיב או בעלילה. יש לא מעט סרטים ויוצרים שמתייחסים לקולנוע כאל פיוט ולא כאל פרוזה. ואכן "עץ תאנה", שנפתח בשוט שבמרכזו עץ תאנה גדול שמתחתיו מסתופפים שני גיבורי הסרט, מזכיר בראשיתו את טרנס מאליק ("עץ החיים") והעיסוק שלו בטבע. גם "הד" נפתח בנקודת מבט ויזואלית מעניינת שמשחקת בדימויים הסמליים של שמיעה, אוזניים ומנהרות. הצופה מקבל את הרושם שאולי יש כאן ניסיון אחר למלאכת הסיפור, כזו שמעדיפה אווירה על פני עלילה. והלוואי שאכן כך היה. לו שלושת היוצרים האלה היו מעדיפים את המופשט על פני הקונקרטי, שלושת הסרטים שלהם היו משתפרים מאוד. אבל זה לא מה שקורה — הפתיחה המרשימה מפנה את מקומה לסיום מאכזב בכל שלושת הסרטים האלה, שנוטשים את הפיוט ועוברים להתמקד בסיפור שרק הולך ונהיה מבולבל.

מתוך ״עץ תאנה״ צילום: דניאל מילר

קתרזיס שלא מגיע

יכול להיות שזו תסמונת בוסרית של יוצרים בתחילת דרכם שפשוט עוד לא ממש יודעים איך לספר סיפור מהודק. בשלושת הסרטים מלאכת הסיפור, החלק הכריזמטי בעשייה הקולנועית, מתפרקת באמצע הדרך. המבנה, שדורש הכי הרבה דיוק בשלבי הכתיבה והעריכה, קורס.

"עץ תאנה" עושה עבודה מצוינת בלתאר סביבה ואורח חיים, אבל ככל כשהסרט מתקדם, אנחנו מתחילים להבין שאנחנו לא באמת מכירים את הדמויות המרכזיות ואת הקונפליקטים שלהן. גיבורת הסרט נחושה לסייע לחבר שלה לעלות איתה לישראל (אף שהוא לא יהודי), אבל מלבד הרצון הזה אין לה יכולת לסייע לו או לשנות את מצבו וכך היא הופכת לדמות פסיבית שהעלילה מניעה אותה ולא היא את העלילה. הסרט בחלקו האחרון משנה לחלוטין את אופיו ותופס קצב אל קתרזיס שמעולם לא מגיע.

גם הנערה במרכז "מראות שבורות" נותרת דמות מתסכלת ובלתי מפוענחת שפעולותיה תמוהות. ו"הד" משקיע המון זמן באקספוזיציה, שלגמרי משבשת את מבנה הסרט ואת מהלכיו.

מתוך "הד"

בנוסף, הן ב"מראות שבורות" והן ב"הד" מופיעה תאונת דרכים כנקודת מפנה, שההיגיון הסיפורי היה אמור למקם אותה בשלב הרבה יותר מוקדם בסיפור — בתור המאורע המחולל, הסיבה לסיפור ולא התוצאה שלו.

כשרואים את הסרט הגמור, קשה לדעת איפה קרתה התקלה. האם הבעיות המבניות היו כבר בשלב התסריט ואיש מהאנשים שקראו אותו לא שמו לב אליהן, או אולי התסריט היה מושלם, ומשהו באיזונים של הסרט השתבש בשלבי ההפקה והעריכה. כך או אחרת, שלושת הסרטים האלה מציעים חוויית צפייה מתסכלת: הם נפתחים מצוין, ואז פשוט מתמוססים.