מנת הספיישלז: קאמבק ללהקה המיתולוגית

האלבום החדש של הספיישלז הגיע למקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי. מי היה מאמין שדבר כזה יקרה לאלבום הקאמבק של להקה ששיאה הרחק מאחוריה, ושמשני מנהיגיה המקוריים — ג'רי דאמרז וטרי הול — נותר רק השני. בימי הזוהר שלהם הצעידו הספיישלז את הלהיטים "Too Much Too Young" ו"Ghost Town" לראש מצעד הסינגלים בארצם, אך אף אלבום שלהם מעולם עוד לא הגיע לשם. 

בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים היו הספיישלז חוד החנית של האידיאולוגיה הרב־גזעית של הלייבל טו־טון, שהקים חבר הלהקה דאמרז בעיר קובנטרי כמענה למתיחויות הגזעיות בבריטניה של עידן תאצ'ר. להקות הלייבל הורכבו מחברים שחורים ולבנים; הם ערבבו סקא ג'מייקני עם Pאנק לבן; אפילו האיקונוגרפיה של הליבל הייתה על טהרת השחור/לבן.

הספיישלז מודל 2019 (הול מקדימה) צילום: Josh Cheuse

האלבום החדש של הספיישלז, "Encore" (הליקון), הוא האלבום הראשון שלהם עם שירים מקוריים מאז סוף שנות התשעים והראשון עם הול מאז הסינגל "Ghost Town" שיצא ב־1981. הול, שהיה הקול, סמל הסקס ואייקון הסטייל של הלהקה, פרש בשיא ולקח איתו שניים מחברי הלהקה — לינוול גולדינג ונוויל סטייפל הג'מייקנים — כדי להקים את להקת הפופ המצליחה Fun Boy Three. מאז עברו הרבה מים בתמזה, ולפני עשור הספיישלז התאחדו להופעות עם שלושה חברים מההרכב המקורי: הוראס פנטר, גולדינג והול.

צלקת איומה מהעבר

הקאמבק הנוכחי של הספיישלז לווה בסיפור מזעזע. הול סיפר בראיון שבגיל 12 הוא נחטף לצרפת בידי קבוצת פדופילים שאנסו אותו במשך כמה ימים. המקרה הוביל אצלו לדיכאון ושימוש בסמים. הוא פרש מבית הספר בגיל 14 ובילה שנה בבית על ואליום. "זה מצער שזה קרה לי אבל אתה לא יכול לתת לזה להרוס לך את החיים", הוא אמר. עם זאת, הוא מעיד שהוא סובל ממאניה־דיפרסיה עד היום.

זאת לא הפעם הראשונה שהול חשף את המקרה. הוא אפילו כתב על זה את השיר "Well Fancy That" הסוגר את האלבום השני של Fun Boy Three. דייוויד ברן, סולן להקת טוקינג הדז, שהפיק את האלבום, אמר בזמנו בראיון: "הוא לא סיפר לאמא שלו, הוא לא סיפר לחבריו, אבל הוא הולך לספר לכולם". אף שזה לא סיפור חדש, הוא עשה עכשיו כותרות — גם כי הול חשף פרטים מזעזעים שטרם פורסמו, ואולי בעיקר כי סיפור על פדופיליה מקבל היום תשומת לב הרבה יותר גדולה מאשר בשנות השמונים, כשיצא השיר.

הספשיילז מודל 1978 (הול שלישי משמאל). אידיאל של עירוב גזעי צילום: Getty Images

כוכבת מחאה מתארחת

מעבר להתרגשות המלווה אלבום חדש של אחת הלהקות הבריטיות הכי משפיעות בהיסטוריה, נשאלת השאלה איך האלבום. כמקובל בז'אנר, יש בו לא מעט קאברים. בין היתר ל"Black Skin Blue Eyed Boys" הFאנקי של ה־Equals, להקתו של אדי גראנט, שכבר בסיקסטיז מימשה את אידיאל הלהקה המעורבת גזעית שהספיישלז נבנו עליו. גם מה שלא קאבר נשמע הרבה פעמים כמו קאבר. הסינגל "Vote For Me" הוא שיר מחאה נגד המועמדים שרצים לפוליטיקה ומתחנפים לבעלי הכוח על חשבון ההמון. הלחן והסאונד מהווים הומאז' ברור ל"Ghost Town" האלמותי.

באחד משיאי האלבום מארחים הספיישלז את סאפיה קאן — בחורה מברמינגהם שנהפכה לסמל של התנגדות אנטי־גזעית אחרי שצילום שלה מחייכת חיוך מתריס בפניו הנזעמות של מנהיג ארגון ימני־קיצוני בהפגנה ב־2017 — כשהיא לבושה בחולצה של הספיישלז — נהפך לוויראלי. היא הוזמנה לאולפן כדי לבצע קטע ספוקן־וורד פמיניסטי בשם "עשרת הדיברות", המהווה תגובה לשיר מיזוגיני הנושא את אותו שם שהוציא כוכב הסקא הג'מייקני המנוח פרינס באסטר ב־1967.

זה אולי השיר היחיד שמוסיף משהו משמעותי לרפרטואר של הספיישלז. שאר האלבום נע בין רגעים נחמדים לרגעים מיותרים, ורחוק מלהיות טוב כמו האלבומים הקלאסיים שלהם, אם כי קולו של הול עדיין מעולה. ובכל מקרה זה לא כל כך חשוב. הציבור היום צמא למסרים הפוליטיים של להקה שהוקמה לפני יותר מ־40 שנה (או מה שנשאר ממנה). עד כדי כך שהיא יכולה ב־2019 לכבוש לראשונה את פסגת המצעד.