רומיאו תקוע במחסומים, בתיאטרון הערבי־עברי ביפו

הבמאי והשחקן דורי אנגל (41) מפלרטט עם וויליאם שקספיר כבר שנים. אחרי שנסע לאקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה RADA בלונדון כדי להתמחות ביצירתו, יזם את פסטיבל שקספיר בתמונע, גילם בו את המלט ויצר את הפרפורמנס "נוק אאוט - גברים ונשים על פי שקספיר", הוא התפנה להגשים חלום ישן. ב־5 בפברואר תעלה ההצגה "רומיאו וג'ולייטה" בבימויו בתיאטרון הערבי־עברי ביפו בהפקה שמביאה את סיפור המחזה אל הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

דורי אנגל, הבמאי צילום: אוראל כהן

"במקור גרעין המחזה הוא אהבה בתוך סכסוך פוליטי אלים שגובה דם", אומר אנגל. "בני הזוג נמצאים משני צדי המתרס - שתי משפחות, שתי נסיכויות - אבל עיוורים לגזענות ולשנאה. זו הצגה על אהבה שחוצה לאומים וגבולות". את הצד הפלסטיני מייצג רומיאו (בגילומו של לואיס עבד אל משיח) מבית מונטגיו ואת הצד הישראלי ג'ולייטה (עדי לב) לבית קפולט. השחקנים בהצגה הם ערבים ויהודים, ובהם עמי ויינברג, סובחי חוסרי, עירית נתן־בנדק, ראודה סולימן, מוחמד קונדוס ובהט קלצ'י. "בהפקה שלנו אנחנו יוצרים במשותף, פלסטינים ויהודים, ומבחינתנו עצם העשייה הזאת יש בו אמירה. כל צד מדבר בשפתו על הבמה, וכשהם נפגשים הם מדברים עברית, כי רוב הפלסטינים יודעים עברית אבל רוב היהודים לא יודעים ערבית". כשמדברים ערבית מוצג תרגום לעברית, ולהיפך.

מתוך החזרות להצגה, שתעלה בתיאטרון הערבי־עברי ביפו. "העיבוד צמוד למחזה המקורי. רק העזתי לערוך, לקצר ולהבליט את מה שקרוב לקונפליקט שלנו" צילום: תומריקו

הרוזנים והדוכסים נשארו

בגרסה של אנגל לא תמצאו שייח או רבי, אלא רוזנים ודוכסים כמו במקור. "העיבוד שלי צמוד למחזה המקורי, רק העזתי לערוך, לקצר ולהבליט את מה שקרוב לקונפליקט שלנו, ועשיתי בחירות שבעיניי יש בהן כוח. תפיסת ההצגה מביאה את הסיפור לתקופתנו ולסכסוך המקומי במובן זהות הדמויות, השפות, הלבוש, המוזיקה. כך שנוצרת הקבלה ברורה בין סיפור המחזה לסיפור שלנו כאן, רובד נוסף של משל ונמשל. כשרומיאו מתגנב בלילה אל המרפסת של ג'ולייטה, הוא קורא לה בערבית. התגובה הראשונה שלה היא בהלה, ורק אחר כך היא מבינה שזה בעצם הבחור שהיא התאהבה בו. מכאן מתחילה הדילמה הפנימית, והשאלה המפורסמת ‘רומיאו רומיאו, למה אתה רומיאו’ מקבלת משמעות חזקה במיוחד - למה אתה שייך לצד של האויב ואנחנו לא יכולים להיות ביחד?".

לואיס עבד אל משיח ועדי לב כרומיאו וג'ולייטה. דימוי המחסום נלקח מהפגנות צילום: תומריקו

את המשמעות העכשווית משווה אנגל להצגה גם באמצעות עיצוב החלל. הקהל יושב משני צדי הבמה, וכל צד רואה את האחר, תזכורת שכל צד רואה את הדברים מהכיוון שלו, שהוא הפוך מהכיוון של האחר. על הבמה מוצבים מחסומים. "יחידת הברזל שאנחנו רואים בהפגנות פתאום הזדקקה לדימוי המרכזי, המחסום, הגדר, החומה. חומה שמגנה אבל גם מפרידה, מי מציב ומי מוצב במחסום, מה זה הדחף הזה לפרוץ מחסום ואיך עושים את זה? זה הפך למשהו פעיל בהצגה לא רק מבחינה ויזואלית. המחסומים שעל הבמה הם לא במובן הכי מקובל".

"שמאל" זה כבר לא לגיטימי

את העבודה על המחזה התחיל אנגל בתקופת הדיונים בחוק הנאמנות בתרבות. "יש בי הרבה פחד היום להיכנס לדברים האלה. ובכלל, העובדה שיש בהפקה שלנו ערבית ועברית היא כשלעצמה לא מובנת מאליה כשברקע חוק הלאום והמעמד של השפה הערבית, שהלגיטימיות שלה במקום הזה מוטלת בספק. המון דברים שהיו לגיטימיים בעבר, הם כבר לא".

אתה מצנזר את עצמך?

"אני כל הזמן בדיאלוג עם עצמי. אם מילים כמו שמאל וזכויות אדם הופכות ללא לגיטימיות, זה מפחיד. לא מזמן חשבתי לעצמי שאולי המילים אהבה ושלום יהפכו להיות חשודות פתאום. חשוב לנו שההפקה תתמודד עם דברים מורכבים ולא תיצור משהו שטוח מיופייף של דו־קיום שלא מתמודד עם שאלות קשות. אני חושב שההצגה מעוררת דיון, והלוואי שהיא תוכל גם להמיס גדרות וגבולות כמו שהמחזה עושה. אני מקווה שהמעשה האמנותי יחד יגרום לאנשים לפתוח את הלב ולראות דברים אחרת, לא רק להתמסר לשנאה, לראות בצד השני מפלצת ולהתבצר במחשבה שאנחנו צודקים ומוסריים והצד השני לא".