ביקורת סרט: פירסט גלאס

כשיגיע הרגע לסכם את הקריירה המאוד הפכפכה של מ. נייט שאמאלאן יהיה קל להסכים שהסרט המצליח והמפורסם ביותר שלו היה “החוש השישי”, אבל כבר עכשיו מסתמן קונצנזוס מוצדק שהסרט הטוב ביותר שלו היה דווקא “בלתי שביר” משנת 2000. כנראה שגם שאמאלאן מרגיש כך, כי זה הסרט שהוא חוזר אליו שוב ושוב.

לפני שנתיים יצא “ספליט”, הסרט שסיים עשור של כשלונות מביכים עבור שאמאלאן. זה היה סרט מוצלח ומתעתע: הוא היה סרט אימה פסיכולוגי מורט עצבים, שפתאום נהפך לסרט על־טבעי, וממש בסצינה האחרונה הוא מוקם בתוך העולם של “בלתי שביר” בעזרת הופעת אורח של ברוס וויליס. כעת מגיע “מיסטר גלאס”, שמקבץ את שלוש הדמויות מ”בלתי שביר” ו”ספליט” לסרט שסוגר את הטרילוגיה שלא ידענו שהושקה לפני 19 שנה.

סמואל ל' ג'קסון ושרה פולסון ב"מיסטר גלאס". לא חדשני לטעון שחוברות קומיקס הן המציאות צילום: איי פי

בלתי שביר נגד סופר שביר

"בלתי שביר" חשף בפנינו שתי דמויות. ברוס וויליס גילם את הניצול היחיד מתאונת רכבת, שבזכותה הוא גילה למעשה שהוא אדם בלתי שביר, גיבור־על. סמואל ל’ ג’קסון התייצב מולו בתור הארכי־נבל שלו: מיסטר גלאס. אדם שהוא ההפך הגמור: עצמותיו כה שבריריות שכל מכה קטנה מרסקת אותו, אבל יש לו מוח מבריק. בתור חובב קומיקס מושבע, מיסטר גלאס רוצה להוכיח לעולם שגיבורי־על קיימים באמת, הם רק צריכים אנשים כמוהו שיעזרו להם לממש את הפוטנציאל הפיזי שטמון בהם, למצוא בהם את הטראומה שתהפוך אותם לאנשים בעלי יכולת פיזית שנראית על־טבעית, אבל היא למעשה אפשרית בהחלט.

כעת, שלוש הדמויות האלה מאושפזות יחד בבית חולים לחולי נפש. בגלל האיזכורים הרבים למיתולוגיה של באטמן, אפשר לדמיין את שאמאלאן יוצר כאן את הארקהאם אסיילום שלו, גרסתו לבית המשוגעים של גותאם סיטי, שבו כולא באטמן את אויביו. אפשר לומר שהעולם הקומיקסי הקודר של שמאלאן ניבא את מה שהולך לקרות בקולנוע האמריקאי שאחרי טרילוגיית "האביר האפל" של כריסטופר נולאן.

“מיסטר גלאס”, לעומת שני הסרטים הקודמים, הוא סרט מבלבל ומבולבל. מצד אחד, יש בו לא מעט סצינות שבהן אנחנו נזכרים שלשאמאלאן הזה יש כישרון. יש בו הברקות תסריט, ויותר מכך רגעים מפתיעים ומוצלחים בבימוי. מצד שני, זה סרט שמתקשה להתניע. יש לו פתיחה ארוכה ומתישה שבה לא ברור לאן הוא הולך, ורק אחרי יותר משעה של סרט הסיפור האמיתי והמוצלח שבו נכנס לתמונה ושלוש הדמויות הראשיות נפגשות לעימות הסופי.

וגם כאן, יש יותר מדי רגעים שבהם הסרט מסביר את עצמו יותר מדי. הגיבור שלנו, מיסטר גלאס, כל כך אוהב חוברות קומיקס, שהוא עסוק כל הזמן להסביר לנו איך כל מה שקורה במציאות למעשה קשור במוסכמות דרמטיות של עולמות הפנטזיה ולהוכיח לנו שחוברות קומיקס הן בעצם המציאות עצמה, זו שמוסתרת מעינינו. כיום, אחרי עשר שנות היקום של מארוול, כל הניתוחים האלה די מובנים מאליהם.

24 אישיויות שגונבות הצגה

ובכל זאת, אף שהוא מבולגן וארוך מדי, יש ב"מיסטר גלאס" משהו מבריק. גם כשהוא קצת קאמפי, גם כשהוא לרגעים נראה כמו פרודיה על סרטי גיבורי־על, גם כשהוא הורס את כל מה שהיה טוב ברגעי האימה של “ספליט”, עדיין יש בו מספיק רגעים מוצלחים. ושאמאלאן, באופן מרהיב ממש, מעניק רגעי חסד לשלושת השחקנים שלו. וויליס, למשל, שנהפך בשנים האחרונות לאלוף הזבלונים, שב ומזכיר לנו איזה כוכב הוא. ג’קסון מפתיע בתפקיד נוגע ללב. אבל ההברקה הגדולה כאן היא ג’יימס מקאבוי, שחוזר לדמות של קווין בעל 24 הזהויות המפוצלות, והוא מבצע אותן באופן וירטואוזי. ואיכשהו, הסיפור על האיש שכל כך אוהב חוברות קומיקס, עד שהוא מנסה לעצב את עולמו כמו אחת, עדיין נשמע כמו הסיפור הכי אישי ששאמאלאן כתב.