הסרט "סגן הנשיא": מערכון ארוך ורדוד

אדם מקיי היה אחד המוקיונים בחצרו של וויל פארל עד לפני שלוש שנים, והיה חתום כתסריטאי, מפיק ובמאי על כמה מהקומדיות הגדולות והשטותיות של המילניום הנוכחי, ובראשם “והרי החדשות”, “לילות טלדגה” ו”אחים חורגים”. ב־2015 הוא שינה כיוון ויצר את “מכונת הכסף” שעסק בפרטנות פיסקלית מפרכת בקריסת הבורסה ב־2008, ונהפך למכונת אוסקרים. הסרט היה מועמד לחמישה פרסים, כולל לסרט הטוב ביותר ולבימוי, וזיכה את מקיי באוסקר לתסריט המעובד.

יש להניח שהצלחת הסרט ההוא גרמה למקיי לשנות כיוון קולנועי: שטויות בצד, עכשיו הוא הולך להעיר את העולם. סרטו החדש, “סגן הנשיא”, הוא המשך ישיר לסרט הקודם בסגנון ובנימה, כשאת הכלכלה החליפה הפוליטיקה. זו ביוגרפיה פוליטית שמבוימת כמו פארסה עם כמות מסחררת ומייגעת של אינפורמציה ונתונים, ועם ערבוב לא מאוד אפקטיבי בין מידע ובין דעה.

כריסטיאן ביילי כצ'ייני. עוד 20 ק"ג למשקל, מינוס עומק לדמות צילום: איי פי

זהו דיוקן של דיק צ’ייני (בגילומו הווירטואוזי של כריסטיאן בייל, פלוס 20 קילו והמון איפור), שהיה סגן הנשיא של ג’ורג’ בוש הבן בשנים 2001–2008, והיה המאסטר־מיינד התככן מאחורי מלחמת עיראק השניה. אבל הסרט מתחיל הרבה קודם לכן: תחילה בצעירותו של צ’ייני, קאובוי נטול אמביציה ששורף את הזמן על אלכוהול ומשחקי קלפים. סצינת הפתיחה של הסרט, בה נתפס צ’ייני הצעיר כשהוא נוהג תחת השפעת אלכוהול, היא הדימוי המרכזי בו: אמריקה היא המכונית ובמשך שמונה שנים צ’ייני היה הנהג השיכור שלה והוא ריסק אותה כהוגן.

חייו של צ’ייני משתנים כשהוא פוגש את מי שתהיה אשתו, לין (איימי אדמס), שהופכת לליידי מקבת של הסיפור שלו ודוחפת אותו לצבור עוד ועוד כוח, השפעה ושררה. זה המקום שבו מקיי, למרות הטון הקליל של סרטו, מכוון גבוה, ובונה דמויות מקיאווליות ושייקספיריות, אבל ללא הסוף הטראגי או הפנמת החטא. סרט על יוהרה ותאוות שלטון, ללא חשבון הנפש.

מקיי הוא אוליבר סטון של דור המילניאלז - אמביציוזי אבל רדוד. סטון עשה סרט אחד על ניקסון ואחד על ג’ורג’ בוש הבן ושניהם היו כבדים כמו הסלע של סיזיפוס. מקיי עושה סרט על צ’ייני, שעבד צמוד עם שני הנשיאים האלה, ומציג אותו כקריקטורה. דמיינו גרסה עלילתית לסרט תיעודי של מייקל מור - ככה נראה “סגן הנשיא”, סרט שמעדיף את הרטוריקה על פני הדרמטורגיה. יש בו כמה הברקות קומיות נהדרות, כמה רגעים ארסיים, וכמה תובנות פוליטיות שרלוונטיות לשקיעת הדמוקרטיה במערב. אבל מקיי לא באמת ניסה לפענח את דמותו של צ’ייני, ויצר משהו שיותר משהוא סרט, הוא מערכון של “סאטרדיי נייט לייב” באורך שעתיים ורבע.