פרידה מעמוס עוז: מת האיש, נותר קולו

ביום שבו מת עמוס עוז נשארת איתנו חנה גונן, חנה של מיכאל שלי. זאת האישה שאהבה את המילה "קרסול", שכתבה כי האנשים שאהבה כבר מתו, שאביה אמר לה שהחלוקה בין גברים לנשים היא צרה צרורה, שנישאה לגבר לא שנון וחלמה על תאומים ערבים וסקסים. ככה חי ויחיה עמוס עוז בחלומות הלילה שלנו, בסיוטים שלנו, במה שאפל בתוכנו, במה שמפותל ומלא סתירות ושייך רק לבדידות שלנו, במה שאיננו יודעים להגיד עד שבא סופר כמוהו ונתן לנו מילים.

ביום שבו מת האיש נשאר איתנו הקול, השכל, האומץ, של מי שנולד בירושלים ונשאר ירושלמי בנשמתו עד יומו האחרון (חולדה, ערד ותל אביב היו שכבות שנוספו על התשתית הירושלמית), ומיד אחרי שנלחם במלחמת ששת הימים כתב שהוא הולך בירושלים הערבית והעוזי עוד על כתפו, והוא מרגיש בה זר. נשאר איתנו הקול הצלול ביותר שנשמע בעברית נגד האסון של הכיבוש.

עוז. נולד בירושלים ונשאר ירושלמי בנשמתו עד יומו האחרון צילום: עמית שעל

ביום שבו מת האיש המסודר הזה, שלא אהב בתי קפה, שהבוהמה הביכה אותו, שהספרים על מדפיו היו ערוכים כמו חיילים ממושמעים, שקם כל בוקר מוקדם מאוד כדי לכתוב כמו בעל מכולת שאחראי ללחם ולחלב ברחוב שלו, או כמו נגר חרוץ שחייב להכין למישהו שולחן (אלה היו דימויים שלו) - ביום הזה נשאר איתנו שמואל אש מן הרומן האחרון שלו, "הבשורה על פי יהודה". ושמואל אש הוא הכל מלבד מסודר. הוא בלגן עם ידיים וראש, הוא איש שתמיד מקדים מדי את הרגליים שלו כשהוא הולך, וכשהוא נופל, הוא שובר רגל. והוא מתרוצץ בבתי קפה זעירים של רועי רוח פוליטיים. והוא רוצה להתווכח עם ישו ולתקן את הברית החדשה. נשאר איתנו מי שתמיד יזכיר לנו את אי־הסדר שבתוך כל סדר שלנו, ואת הקדחת שבתוך הספריות המסודרות שלנו.

ביום שבו מת עמוס עוז כתבו עליו בפריז שהוא היה "קאמי הישראלי". יפה כתבו. טוב שהמילה ישראלי תהיה קשורה, בכל אחת מן הארצות הרבות שבהן קראו את התרגומים ל"מיכאל שלי" ול"בשורה על פי יהודה", בשם קאמי. זה שם קוד למי ששמר על צלם אנוש בזמן מגפת דבר.

אבל זה בפריז. זה רחוק מאוד מירושלים. עמוס קלוזנר נולד בירושלים ליהודה אריה קלוזנר ולפניה לבית מוסמן, שייעדו את בנם להיות מספר סיפורים שהוא גם "הצופה לבית ישראל", איש המצפון הערכי של היהודי החדש. את התפקיד הזה ינק עמוס עוז עם חלב אמו לא מאלבר קאמי, אלא מאברהם מאפו ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי וחיים יוסף ברנר ושמואל יוסף עגנון. ביום שבו הוא מת, נשאר איתנו הקול שהוא פיתח בתבונה ושינה ברגישות והתאים בחריפות, של הצופה לבית ישראל. הקול הזה נשמע כעת אצל אתגר קרת ואצל רונה קינן ואצל אלי אליהו. עמוס עוז חיפש את הצופה לבית ישראל במקומות לא צפויים ולא מוסכמים. נשאר איתנו גם החיפוש שלו.