הדוקו של טום ארנולד על טראמפ מבאס
סדרת הדוקו הקומית של טום ארנולד עוסקת ביוצר שלה יותר מאשר בטראמפ
ביום חמישי האחרון עלתה בפרטנר TV הסדרה "המרדף אחר קלטות טראמפ" שיצר השחקן והקומיקאי האמריקאי טום ארנולד. הסדרה מותאמת לז'אנר התיעודי הצבעוני של ערוץ VICE, שמשלב דוקו ובידור עם מידה זו או אחרת של סנסציוניות.
במרכזה ארנולד, שכביכול יוצא לתחקיר עיתונאי לקראת בחירות האמצע בארה"ב בעקבות השמועות על קלטות מפלילות על הנשיא טראמפ. המטרה המוצהרת של ארנולד היא להעיף אותו מהבית הלבן. למה? כי בעיניו אידיוט כמו טראמפ לא צריך להיות נשיא ארה"ב. השאלה מה טראמפ עשה או לא עשה מאז הוא מכהן בתפקיד לא עולה בשום שלב. ארנולד מתעסק בכל ההערות המיזוגניות, ההומופוביות והגזעניות שהיו לטראמפ ב־30 השנים האחרונות. אך לנוכח העובדה שהוא נבחר על רקע כל ההערות המיזוגניות, ההומופוביות והגזעניות שלו, לא ברור למה ארנולד חושב שחשיפת עוד הערות מהסוג הזה יגרמו לנפילתו. הנחת המוצא של התוכנית מופרכת מיסודה, אבל כל עוד זה מחזיר את ארנולד לטלוויזיה — אין לו בעיה עם זה.
התקף מאניה מתמשך לעיני המצלמות
בשני הפרקים הראשונים מדבר ארנולד על כל מה שאנחנו כבר יודעים על טראמפ: שהוא אמר שהוא אוהב לתפוס נשים אתם יודעים איפה; שהוא ניצל את מעמדו כבעליה של תחרות מיס יוניברס ונכנס להציץ למועמדות בחדר ההלבשה; ועל "קלטת הפיפי" המפורסמת, שאם היא קיימת, היא אמורה להוכיח שטראמפ שילם לזונות כדי שישתינו על מיטתו של אובמה במלון ברוסיה. בשני הפרקים האלה ארנולד לא מביא שום פיסת מידע חדשה וגם לא הוכחות חדשות. הוא רק חוזר על כל מה שכבר שמענו. אנחנו אמורים להשתכנע בלהט שלו להוריד את טראמפ, וגם להשתעשע, מהתקף המאניה המתמשך שהוא מציג לעיני המצלמות. למרבה הצער זה לא משכנע וגם לא מצחיק. זה שטום ארנולד הוא לא מייקל מור יכולנו לנחש, אבל הוא גם רחוק מאוד מלהיות סשה ברון כהן.
אליבי רופף לצורך של ארנולד לעבוד
לטום ארנולד אין הרזומה המרשים ביותר בהוליווד. השיאים שלו הם מערכת יחסים מתוקשרת ורוויית אלכוהול עם רוזאן בר ותפקיד ראשי לצד ארנולד שוורצנגר בקומדיית הפעולה הניינטיזית "שקרים אמיתיים". את שני הדברים הללו הוא טורח להזכיר לצופים בפתיח של הסדרה, וגם במהלכה, למקרה שמישהו שכח. וארנולד צריך שתדעו מי הוא, כי "המרדף אחר קלטות טראמפ" היא סדרה על ארנולד הרבה יותר מאשר על טראמפ.
דונלד טראמפ הוא אליבי רופף שארנולד תולה עליו את הצורך שלו להמשיך לעבוד. באותה המידה הסדרה היתה יכולה להיות על אגרנים כפייתיים, על משפחת קרדשיאן או על תעשיית בובות המין ביפן. הנושאים האלה מביאים רייטינג, ולטום ארנולד אין שום דבר חדש ומעניין לומר עליהם — בדיוק כמו על דונלד טראמפ.