אלבום הסולו השני של רועי פרייליך: רוק שעושה כבוד לשפה

רועי פרייליך, שיצא לקריירת סולו לאחר שנפרד מלהקתו “נערות ריינס”, הוא הדבר הכי קרוב שלנו לרוקרים עם קלאס שנפוצים מעבר לים, החיים והמתים. “הריגוש שבנפילה” הוא האלבום השני של פרייליך עם להקתו “המתוקים רצח”, לפניו היו גם שניים עם “נערות ריינס”. פרייליך הוא מוזיקאי שלוקח את העבודה שלו עד הסוף, גם מעבר לשירים: בהוויה, בגישה ובהגשה, בשואו, בלבוש ואפילו בברלנטין בשיער.

עשר שניות לשיר הראשון, “אחד מהשניים”, כשעל הסינטי נכנסות גיטרות סטייל הסטרוקס, כבר מרגישים טוב. ככל שהשיר נמשך, נמשכת התחושה שזה הכי סטרוקס שיש לנו כאן. ואז מגלים שקולות הליווי של מקהלת הבנות נותנים עוד צבע לשיר, צבע ארצישראלי שכזה מהסבנטיז והאירוויזיונים והפדלפונים, סלחו לי על המילים הגסות שנכנסו לנו לתוך הדיסטורשן. אני לא יודע להסביר את החיבור בינו לאווירת הסטרוקס המחשמלת, אבל הוא סופר־מגניב. לכל אלה מתווסף גם טקסט חכם (“איך על רגע עדיפות שנים/ אבל אקח אחד מהשניים”).

השיר “תן” משלב גם כן בין דיסטורשנים כבדים לנצנוץ דיסקואי שכזה, וזה עובד. ליין הגיטרה הולך יד ביד עם נגיעות המקלדת של דני עבר־הדני שהתרומה שלה לאלבום משמעותית. כל נגיעה אלקטרונית שהיא מוסיפה הופכת את השיר מסקסי לסקסי טורבו. לא סתם גם פורטיס שבר חזק וביקש את ידיה לאלבומו האחרון.

רועי פרייליך. אפלה ומסתוריות לצד נגיעות קלידים שמחות צילום: עמית שעל

התופים והבס הדומיננטי בשיר “מתי? עכשיו” (מאחת השורות בו לקוח שם האלבום) לוקח את המאזינים לעולם קצת יותר אפל, אך הפזמון הכאסחיסטי והרפיטטיבי של השיר בכלל זורק לאווירת פאשן פיט, להקת אינדי פופ אמריקאית, במה שנשמע כמו גרסת הגיטרות לשיר הכי מוצלח שיכול היה להיות לה.

“לבו של קיץ” מתחיל לרגע כמו שיר ג’יימס בלייק אופנתי אבל מהר מאוד חוזר לרוק, רק קצת יותר עדין, והקלידים המלנכוליים בו מעיפים אותנו לחלל בזכות הפקה מוזיקלית מוקפדת שלה אחראי אביחי טוכמן ששנים הולך צמוד עם פרייליך. לעומתו, “הצלחה” מלא בריפים של גיטרות באווירת Shadows סיקסטיז כזאת.

עטיפת האלבום צילום: סמדר ליאני

“אף פעם לא אהיה רקדן” הוא מהטובים באלבום, אולי הטוב ביותר. שיר נוצץ שכיף לרקוד איתו ואותו. עבודת הבס, הקלידים המנצחים, נגיעות החשמלית ואווירת הדיסקו שלו כל כך רקידים שזה שיגעון. שירים כמוהו או כמו “כל אחד יכול לראות” (שמתחיל בבומים אה־לה ג’יזס אנד מרי צ’יין ומתפתח לשיר קצב דיוויד בואי כיפי עם חטיבת נשפנים) חייבים להיות מהלהיטים הגדולים בגלגלצ.

יש בפרייליך אפלה ומסתוריות, אבל יש בו גם הבזקי אור ונגיעות קלידים שמחות. כמה כיף שהשפה העברית היא זו ששטה על הנ”ל. אין במוזיקה הישראלית העכשווית עוד קולות כמוהו - גם כיוצר מקורי ומרענן, וגם ליטרלי, אין קול כשלו.