נענים לצו הגורל: MGMT חוזרים ללהיטים שבנו אותם
אחרי שני אלבומים שבהם ברחו מתהילת הרוק, MGMT חוזרים ב"Little Dark Age" ללהיטי ההיפסטר־פסיכדליה רוויי הקריצה שביססו אותם בתחילת הדרך
אבל אחרי ההצלחה האדירה של אלבום הבכורה “Oracular Spectacular”, מייסדי MGMT בן גולדוואסר ואנדרו ואן וויינגרדן הוציאו שני אלבומים נסיוניים יותר, שדלדלו מאוד את מספר המעריצים שלהם ‑ כפי הנראה בכוונה. שני החברים שנפגשו בקולג’ בקונטיקט הרי מלכתחילה לא רצו חיי רוקנרול. זאת היתה רק בדיחה!
אבל אולי ההיסטריה שבה הם נמלטו מחיי הכוכבות היתה מוגזמת, שכן עכשיו, באלבומם הרביעי, “Little Dark Age” (אן.אם.סי יונייטד), הם חוזרים ללהיטי ההיפסטר־פסיכדליה רוויי הקריצה שבנו אותם בתחילת הדרך.
עטיפת האלבום של MGMT צילום: איי פי
תיהנו מהסימפטומים
הצמד הפיק את האלבום החדש יחד עם פטריק וימברלי ועם שותפם הוותיק, המפיק דייב פרידמן – הג’ף לין של הרוק האמריקאי האלטרנטיבי, ואיש שיודע דבר או שניים על פסיכדליה מודרנית. סביר להניח שהארבעה קיבלו החלטה משותפת לפתוח את האלבום החדש דווקא בשיר ”She Works Out Too Much” הלא מוצלח, שכל זכות קיומו היא משחק מילים על המושג “work out”. מצד שני, השיר מאפשר למאזין להתרגל לסחרחורת ולמחלת הים הקלה שגורם הסאונד הלא־יציב של MGMT, עד שהם מתחילים בהפצצת הלהיטים.
בשנייה שהתרגלתם להיעדר שיווי המשקל שמעורר הסאונד, מגיע שיר הנושא הלהיטי, הומאז’ כיפי לדארק אייטיז כולל אפקט השוט הקלאסי. מיד אחריו בא הסינגל הצורמני והכאילו־מזייף “When You Die”, אפוף צלילים יפניים א־לה קיור בתקופת האובססיה היפנית שלהם. השיר, שעוסק מטבע הדברים במוות (נושא שהצמד מחבב באופן כללי) מלווה בקליפ שמרגיש כמו חלום מסויט, בכיכובו של אלכס קרפובסקי (ריי מ”בנות”) בתפקיד קוסם כושל שמת ומגלה שהמוות מורכב מהרבה אפקטים ויזואליים מגניבים.
MGMT ועטיפת האלבום. סינתפופ אירופי, אובססיה יפנית ואפלת אייטיז צילום: Brad Elterman
גם השיר הבא, “Me and Michael”, חוזר לאייטיז, אבל לא לצד האפל של העשור אלא לסינתפופ האירופאי המיינסטרימי המתקתק. כמו בשיר הנושא, גם כאן קליפ הומוריסטי מטעין את השיר במשמעות אירונית. אם הקליפ של “Little Dark Age” עושה פרודיה על אסתטיקה גותית ‑ בקליפ הזה הלהקה גונבת את השיר מלהקה פיליפינית כי היא “לא ידעה שלקחת דברים באינטרנט זה רע”.
פרפטום מומנטום
מכאן והלאה האלבום מתמלא בפילרים, עד לשיר הסוגר את האלבום, “Hand It Over”, שהוא פיסת פופ סיקסטיז עם מנגינה מתקתקה בסגנון הביץ’ בויז. אבל למרות כל הפילרים, השירים החזקים באלבום בהחלט מספקים. בהנחה ש־MGMT לא איבדו את המומנטום, הם יכולים לחזור לספור את הכסף.
שורה תחתונה: קאמבק פסיכדלי
