פרונטלי: מה שלוהט עכשיו

נסיעות

שוק הקתדרלה של רוטרדם

הסגנון הפרוע, המוגזם והמשועשע של משרד האדריכלים ההולנדי MVRDV כבר סימן אותו כאחד הבולטים בעולם היום, עם מבנים שנעים בין ההזוי למקושקש, אבל אפילו בסקאלה הזו נדמה שהשוק המקורה החדש של רוטרדם, שהקמתו עלתה כ־7.5 מיליארד שקל, הוא הברקה מופרכת: המבנה העצום, שנראה כמו פרי אהבתם הביזארית של פיל וקתדרלה, הוא בעצם בניין בן 230 דירות שנפרס כיריעה עצומה מעל השוק. פתחים בשני קצותיו של הבניין נראים כמו מנהרה פסיכדלית ששואבת את הצופים אל שוק הומה שמעליו מעין קפלה סיסטינית של אוכל, עם תקרה שעליה מצוירים מוצרי מזון עצומים: פרח ברוקולי בגודל של עץ, חסילונים גדולים כדינוזאורים, או אבוקדו שגלעינו נראה כאובליסק ענק. מבין אלו מציצים חלונותיהן של הדירות, שזוכות לנוף גם פנימה אל השוק וגם החוצה אל העיר. הדוכנים שנדדו מהשוק הפתוח ממול אל זה המקורה הם כולם דוכני מזון עם אפיל יוקרתי. המחירים, בהתאם, היסטריים, כך שאם אתם בסביבה אתם מוזמנים לעורר את התיאבון בפנים ולרכוש בחוץ בזול.

שוק הקתדרלה של רוטרדם צילום: אוסיפ ואן דוויבנבוד

פראדה מחדשת את מילאנו

מרכז האמנות החדש של קרן פראדה, שכולל בין היתר את אוסף האמנות המרשים של הקרן, הוקם במזקקה בת מאה שנים במילאנו, שזכתה לטיפול עומק מבית מדרשם של האדריכל הבינלאומי רֵם קוּלהאס ומשרדו OMA. קולהאס חידש את שבעת המבנים המקוריים והוסיף להם עוד שלושה עשויים בטון לבן, אלומיניום וזכוכית, ששומרים על האפיל התעשייתי. אחד המבנים החדשים צופה ברדיד זהב 24 קראט: "גילינו שזה יוצא זול יותר מציפוי שיש", אמר קולהאס.

הקומפלקס החדש יציג את אוסף האמנות המרשים של הקרן, שכולל בעיקר אמנות עכשווית של אמנים בולטים כמו אניש קאפור, ג'ף קונס וגרהרד ריכטר, ויכלול גם אולם להקרנת סרטים והופעות (רומן פולנסקי ביים את סרט הפתיחה), בר בסגנון שנות החמישים שתכנן הבמאי ווס אנדרסון ("מלון גרנד בודפשט"), מרכז לילדים וספרייה גדולה. מיוצ'ה פראדה מקפידה להפריד בין עסקי האופנה והאמנות שלה, ומבטיחה שלא ימכרו במקום תיקים ממותגים, כפי שקורה במוזיאון לואי ויטון המפואר שנפתח לא מכבר בפריז. כרטיס: 10 יורו.

קיץ מהורהר במנהטן

מי שיזדמן בימים אלו לגינת הגג של מוזיאון המטרופוליטן הניו יורקי עלול להגיע למסקנה שהמוזיאון הולך ומתפרק: ריצוף הגינה נעקר בכמה מקומות ותחתיו נגלים חול, חצץ ושלוליות מים. כל אלה, מתברר, הם חלק ממיצב הגג של המוזיאון, מסורת שחוזרת מדי קיץ. השנה הופקד הגג בידי האמן הקונספטואלי הצרפתי פייר וויג (Huyghe) וזה, מעבר לעקירת המרצפות, הניח על הגג לוחות של סלעי צפחה, המהווים את התשתית הגיאולוגית של מנהטן, ברמז ברור לנטורליזם־המעוצב־בקפידה של סנטרל פארק, שצמרותיו נושקות לגג המטרופוליטן. לצד המשחק בין טבעי למלאכותי, העבודה של וויג גם נוגעת גם לזמן: כחלק מהמיצב הוצב על הגג אקווריום גדול ובו צף (!) גוש לבה גדול שנדמה כמתפורר מטה לתלולית חול, וסביבה שוחים צלופחים וחסילונים, יצורים שהאבולוציה שלהם עצרה לפני מיליוני שנים. לפרקים נדמה שגם הצופים עצמם הם חלק מהמיצב המרתק, הקר והמדיטטיבי הזה. עד 1 בנובמבר, וכדאי להזמין כרטיסים מראש ולהימנע מהתור.

הגג של מוזיאון המטרופוליטן צילום: איי אף פי

תערוכות

עונג וכאב

עונג וכאב הוא שמה הפטישיסטי - וההולם להפליא - של תערוכת הנעליים שתיפתח בשבוע הבא במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ותציג 200 זוגות נעליים, מסנדלים מעוטרים בזהב ממצרים העתיקה ועד עיצובים מודרניים נועזים. 

פרידה קאלו פורחת

אחרי שהקדיש תערוכות לאמנים כמו קלוד מונה והנרי מור, הגן הבוטני של ניו יורק מפנה הקיץ את הזרקור לפרידה קאלו, הציירת המקסיקנית המנוחה. לקאלו היה קשר בלתי אמצעי לעולם הצומח, וכמעט בכל עבודותיה מופיעים מוטיבים צמחיים: פרחים, עצים, שורשים וקנוקנות. התערוכה כוללת עבודות מקוריות של האמנית, אבל גולת הכותרת היא שחזור מדויק של הסטודיו והגינה שלה ב"בית הכחול", ביתה במקסיקו סיטי. בחממה הענקית שבלב הגן נצבעו כותלי התצוגה בכחול קובלט האופייני לקאלו, ושבילי החממה נזרעו אבני לבה. בצד החממה ניצבת פירמידה "מאיאנית" עשויה עציצי טרה קוטה, ובהם צמחים כאלו שגידלה קאלו בגינתה. עד 1 בנובמבר.

צילום: מיכל רביבו, ארכיון תמונות ניקולס מוריי, אימג'בנק, Gettyimage

המעצב הנשכח של הציונות

אוטה וליש הוא מה שמכונה באנגלית "גיבור בלתי־מושר". מצד אחד, קשה להפריז בהשפעתו: מדובר באחד מאמני הכרזות המשפיעים ביותר על השפה הגרפית המקומית בשנות השלושים והארבעים, ומי שכתב בעצם ידו את מגילת העצמאות. מצד אחר, שמו נשכח ברבות השנים: בעוד האחים שמיר, בני זמנו, זכו לשלל תערוכות וספרים, וליש זוכה רק כעת לתערוכה ראשונה של עבודותיו, שתוצג במוזיאון תל אביב.

וליש, יליד צ'כיה, למד אמנות בווינה, וב־1934 עלה לארץ ופתח סוכנות לפרסום בתל אביב. הוא גייס את כישרונו לטובת שורה של מוסדות ציוניים ועיצב שלל כרזות, סמלים ובולים, ובהם הלוגואים המקוריים של תנובה ואסם, סדרת הבולים הראשונה ומטבע הפרוטה — רבים מהם יוצגו בתערוכה לראשונה זה שנים.

מתוך התערוכה של אוטה וליש

אופנה

קארט בלנק

כבר בכניסה לחנות החדשה של האחיות ורד בלנק־גריזים וזוהר בלנק־קמה, במתחם בזל בתל אביב, אופפת את הנכנסת תחושה של חום ופתיחות. בשיחה איתן התחושה הזאת רק מתחזקת: מאז ומתמיד היו קרובות, הן מספרות, ותמיד ידעו שבבוא היום יהיה להן עסק משותף. לפני ארבע שנים פתחו יחד את "סטלה ולורי": ורד האדריכלית וזוהר שלמדה מינהל עסקים (והיתה מנהלת מותג בטרה) למדו עיצוב תיקים ב"הגילדה", ומכאן הדרך לארנקי עור מוקפדים ולתיקים, ואחר כך לבגדים, לא היתה ארוכה.

בעיצוביהן יש משהו שמסתיר־מסתתר ובה בעת משדר נשיות חזקה. מצד אחד הגזרות הרפויות סגורות ואינן חושפות הרבה עור; מצד אחר, הדרמטיות של השמלות - רבות מהן אוברסייז - מושכת את העין. הבגד מקבל חיים משלו על כל אשה, ומפתיע לראות איך השמלות הולמות נשים בעלות מבנה גוף שונה לחלוטין. תיקי העור הרכים גם הם גדולים מאוד, וגם זו מעין דרך להסתתר.

עילית מינמר

 

"סטלה ולורי". למטה פריטים בעיצובן. נשיות חזקה צילום: תומי הרפז, שי אפגין

 

125 שנים של הוט קוטור

 

מוזיאון האופנה הפריזאי בפאלֵה גליירה מציג רטרוספקטיבה ללנוון, בית האופנה העילית הוותיק ביותר בפריז, לראשונה בכל 125 שנותיו של המותג. התערוכה, הכוללת יותר ממאה דגמים, מאפשרת הצצה נדירה לבית האופנה ולעיצוביה של המייסדת שלו ז'אן לנוון - מעצבת מיומנת, חדשנית ויצירתית, שידעה לבטא את רוח תקופתה (לוגו החברה, אגב, מציג אם ובת, סמל לאהבתה של לנוון לבתה מרגריט). "היו לנו שתי אופציות", סיפר המעצב אלבר אלבז, שמנווט בכישרון זה שנים את המותג והיה שותף להקמת התערוכה, "יכולנו לתת סקירה היסטורית אקדמית, אבל העדפנו ללכת בעקבות הלב ולגעת במבקרים באמצעות יופיים של הבגדים, ולהעניק להם תחושה של ריחוף על ענן כשהם יוצאים ממנה". עד 23 באוגוסט.

 

עילית מינמר

 

צילום: באדיבות לנוון, פייר אנטואן, לורה אלבין ניו, אוליבר סיילנט קתרינה ג'ב

 

 

אדריכלות

יפני בניו יורק

 

במנהטן מוקם בניין ראשון של הארכיטקט הכוכב היפני טדַאו אַנדוֹ. זהו בית מגורים בן שבע קומות מבטון חשוף וזכוכית, כולו מופת לאיפוק אלגנטי. בחזית ילבלב גן גפנים ורטיקלי, בלובי יוצב קיר מים זורמים, והדירות יכללו חלונות ענק ורצפה מעץ אלון דני בן 250 שנה. המחירים מתחילים ב־6 מיליון דולר.

 

הדמיית הבניין של טדאו אנדו בניו יורק הדמיה: נואי ושות' והבאונדרי

עיצוב

יובל החמישים למותו של לה קורבוזייה, מגדולי האדריכלים של המאה ה־20, מצוין השנה ברחבי העולם בשלל תערוכות ומחוות מעוצבות. מרכז פומפידו הפריזאי מקדיש לו רטרוספקטיבה מקיפה הכוללת 300 עבודות, ובהן ציורים, פסלים, רישומים, סקיצות אדריכליות, מודלים וסרטים שתיעדו את דמותו. במקביל מוסד לה קורבוזייה בפריז מציג את התערוכה "Re-Corbusier", שבה יוצרים אמנים עכשוויים בהשראתו של המאסטר. חברת קסינה, בעלת הרישיון לייצור עיצובים תחת שמו של המודרניסט השוויצרי, הוציאה מהדורה חדשה של כורסת LC2 האיקונית שלו, ואילו המעצב חיימה חיון יצר סדרת שולחנות עץ מעוגלים בהשראת בניינים שתכנן האדריכל.

שרפרף מקסיקני

המעצב פרנסיסקו טורס והפירמה המקסיקנית מטרופוליטנה ביקשו לעורר דיאלוג בין קהילת העיצוב והצרכן ההמוני, והזמינו עשרה מעצבים תעשייתיים לשתף פעולה ביצירת "10 100 1000", סדרת שרפרפים זולים עשויים עץ בבנייה אקולוגית. התוצאה המבריקה כבר זכתה בפרס העיצוב הבריטי.

סבא מדליק

פרח שן הארי (דנדליון, בלעז) ידוע ברפואה המסורתית כבעל סגולות מרפא, ומוכר בפריחה הצהובה המרהיבה שלו, שהופכת לכדור כסף סיבי של זרעים הנפוצים ברוח ("סבא"). צמד המעצבים של Studio Drift ההולנדי ליקטו את הזרעים הכסופים וחיברו אותם לנורת לד הנטענת בסוללה. התוצאה היא Dandelight, גוף תאורה שולחני אוורירי הנמכר בחנות של מוזיאון MoMA בניו יורק. 140 דולר, ואין הנחה לסבאים.

שחור צרפתי

הכיסאות מסדרת "בלוויל", שעיצבו האחים בורולק, צמד המעצבים המרתקים בצרפת כיום, בנויים ממסגרת פלסטיק שחורה שמתעקלת כקו רציף וסקסי, ועליה מושבים מארבעה סוגים (מפלסטיק, מעץ, מעור או מבד) שמאפשרים שימוש הן בבית והן בגינה. החזות האלגנטית מזכירה נעל עקב, אולי כמחווה לאדית פיאף, ילידת רובע בלוויל בפריז. https://vimeo.com/123725812

פיקסלים של עץ

צמד המעצבים המצליח יעל מר ושי אלקלעי, "סטודיו Raw Edges", מציגים באחוזת צ'אטסוורת' המפוארת שבמזרח אנגליה. השניים, שחיים בלונדון, יצרו בגלריית הפיסול של האחוזה מיצב מרהיב של רצפת עץ בדוגמה מפוקסלת שממנה צומחים שרפרפים וספסלים.

אחוזת צ'אטסוורת'

אקולוגי

פטריות במקום פלסטיק

חברת אֵקו־וַאטיב (Ecovative) פיתחה חומר אורגני מבוסס־פטריות שיספק תחליף טבעי לפלסטיק באריזות סינתטיות. החומר מבוסס על תפטיר (גוף הפטרייה) שעורבב עם פסולת חקלאית מקליפות זרעים ותירס, ובניגוד לפלסטיק הוא מתכלה לחלוטין. בתחילת 2015 הוציאה אקו־ואטיב ערכת גדל־זאת־בעצמך למעצבים ואמנים, כדי לאפשר להם לבדוק בעצמם מה אפשר לייצר עם החומר. הערכה, שעולה עשרה דולרים, כוללת חומר מיובש שיש להשרות במים ולגדל במשך שלושה־ארבעה ימים, "קצת כמו התפחת בצק לפני האפייה", מסבירים בחברה. המעצבת דניאל טרוף כבר הספיקה ליצור מהחומר מנורה ועציץ, והיא מתארת בהתרגשות את המפגש הדינמי עם התכונות החיות שלו.

אהיל של אקו ואטיב

קולנוע

לפני 31 שנה ג'יימס קאמרון זכה להצלחה הראשונה שלו כבמאי כשביים את "שליחות קטלנית". התוכנית המקורית של הסרט היתה להשתמש באדם בעל חזות "רגילה" לתפקיד המחסל. קשה לומר על ארנולד שוורצנגר, שגילם בסופו של דבר את הסייבורג הרצחני, שיש לו חזות רגילה: השילוב בין גוף שנראה כמו מכונת השמדה, מבטא אוסטרי כבד ומחוות אלימות המשולבות בנגיעות של הומור שחור יצרו דמות איקונית. מבין כל המשפטים שהדמות מזוהה איתם יש אחד שפועל לא רק כחלק מעלילות הסרטים אלא גם כחוזה עם צופי הסדרה: "I'll Be Back". השנים יחלפו, הטכנולוגיה תשתנה, שוורצנגר יהפוך למושל קליפורניה ויסיים שתי קדנציות - אבל הוא יחזור.

"שליחות קטלנית: ג'נסיס", שייצא בתחילת יולי, הוא הסרט החמישי בסדרה. שוורצנגר כבר בן 67, ועדיין הוא חוזר לשחק בתפקיד שכולו מושתת על החזות שלו ככוח בלתי ניתן לעצירה. בסרט הקודם בסדרה, שיצא ב־2009, הוא לא התפנה להופיע כיוון שכמושל קליפורניה היה עסוק בניהול הכלכלה החמישית בגודלה בעולם. הפתרון לבעיה נמצא בסצנת הסיום של הסרט: שרירן אוסטרי בשם רולנד קיקינגר היה גוף, ובמקום פניו האמיתיות הוא קיבל מסיכה דיגיטלית בצורת פניו של שוורצנגר הצעיר - הוכחה ניצחת לכך שבני האדם אכן עומדים להיות מושמדים בידי המכונה.

ב"ג'נסיס" המעגל עומד להיסגר: כפי שמגלה הטריילר של הסרט, יש הבטחה לעימות בין שוורצנגר המזדקן לבין דמותו מלפני 31 שנה, שתגולם באותה מתכונת של כפיל גוף עם מסיכה דיגיטלית. בשלב הבא, כששוורצנגר האדם ילך בדרך כל בשר, נוכל להמשיך לשמוע את "I'll Be Back" משורה אינסופית של כפילים דיגיטליים. נותר רק להתפלל שסילבסטר סטאלון לא ישמע על הפטנט הזה.

ארז דבורה

ארנולד שוורצנגר בשליחות קטלנית

פיקסאר צובעת רגשות (ומוכרת בובות שלהם)

מי יודע את צפונות נפש האדם? התשובה לא חייבת לבוא מהפילוסופיה, הפסיכולוגיה או השירה. "הקול בראש" ("Inside Out"), הסרט החדש מאולפני פיקסאר (של דיסני), מציג תפיסה פסיכולוגית שלא היתה יכולה אלא להיות פרי מחשבתם של אנימטורים: הנפש מורכבת מרגשות בסיסיים, כל אחד בצבע נבדל, וכשם שחיבור צבעי היסוד מוליד את כל קשת הצבעים, כך חיבור רגשות מכתיב את החוויות שלנו. כדי להפוך את הרעיון הזה לעלילה, ואת העלילה לסרט, ואת הסרט למרצ'נדייז, פיקסאר הפכו כל אחד מהרגשות לדמות: כעס (אדום), פחד (סגול), גועל (ירוק), עצב (כחול) ואושר (צהוב). נשמע מוכר? זה מפני שגם בסרטי "הנוקמים" של מארוול (גם היא מבית דיסני) ראיתם ייצוגים של כעס (הענק הירוק), סקס אפיל (האלמנה השחורה), שחצנות (איירון מן, האדום) ואידיאליזם (קפטן אמריקה, הכחול). כך ש"הקול בראש" הוא לא רק סרט ילדים אלא שלב א' בתוכנית החומש של דיסני להכניס אותנו לעולם סכמטי של רגשות שאפשר למכור כצעצועים. אבל אסור לזלזל בפיקסאר, האולפן של "רטטוי", "למעלה" ו"צעצוע של סיפור": התגובות לאחר בכורת "הקול בראש" בפסטיבל קאן סימנו אותו כאחד מטובי הסרטים של האולפן, והמבקר של "וראייטי" אף טען שהוא "ישנה את הדרך שבה אנשים חושבים על הדרך שבה אנשים חושבים".

ארז דבורה 

צילום: באדיבות צ'אטסוורת'

אלכוהול

ספרה החדש של מירה איתן, "שעות שמחות", הוא תוספת מבורכת למדף המצומצם של ספרי האלכוהול העבריים. איתן, המכירה את התעשייה מכל צדדיה - היא היתה בעבר ברמנית, כתבת אלכוהול ויין, וכיום עובדת ביקב כרמל - יצרה כאן מיקס מרתק של סיפורים מאחורי הבר, פרטי טריוויה כיפיים (ידעתם, למשל, ש"וודקה" פירושו מים קטנים, מפני שנפח הנוזל הולך ומצטמצם במהלך הזיקוק?), ציטוטים מבריקים ("תמיד צריך לקיים את מה שהבטחת לעשות כשהיית שיכור; זה כבר ילמד אותך לסתום את הפה", אמר ארנסט המינגוויי), ומתכונים פשוטים שישמשו כל חובב קוקטיילים שרוצה לנסות בעצמו. הבקיאות של איתן בתחום, לצד הפשטות שבה היא מתייחסת לנושא, בלי רגע של גבהות מצח או חשיבות עצמית, הופכות את הספר לא רק לאחד ממדריכי האלכוהול הנוחים לשימוש, אלא גם לספר שכיף לקרוא.

גלי וולוצקי 

מתוך הספר "שעות שמחות" צילום: מיכל רביבו, ארכיון תמונות ניקולס מוריי, אימג'בנק, Gettyimage

קולינריה

השף הערמומי

במבט ראשון הצלחות שלו נראות כאילו יצאו מאחד ממטבחי העילית של ניו יורק או פריז: הכמויות הזעירות, הפרודוקטים הצבעוניים והקומפוזיציה המושלמת לא היו יכולים להיראות טוב יותר. לא פלא שבתוך כמה שבועות הצליח "שף ז'אק לה־מרד", כפי שהוא מכנה את עצמו, למשוך יותר מ־66 אלף עוקבים לחשבון האינסטגרם שלו. מבט מעמיק יותר בצִלחוּת וקריאה של הכיתובים הנלווים מגלה שבעצם מדובר בחשבון פארודי של שף מוכשר ויצירתי במיוחד, שמשתמש בג'אנק פוד כדי ללעוג לתרבות האוכל העכשווית של שפים־כוכבים ולביטויים המפונפנים שלה באינסטגרם. הוא מצליח לשלב ארוחות מוכנות לחימום במיקרוגל, מנות מוכרות של רשתות מזון מהיר, משקאות סינתטיים וחטיפים עתירי צבע מאכל לכדי יצירות אמנות של ממש.

1. פילה דג של מקדונלדס ופירה מצ'יפס ברוטב טרטר וצנוניות. 2. נקניקייה מוכנה וירקות אביב משומרים מעוטרים בחטיפי צ'יפס על מצע חרדל צרפתי. 3. כנפי עוף של דומינוס פיצה, חטיפי תירס, עלי חסה וסלק צהוב, ברוטב מוכן בטעם גבינה כחולה. 4. חטיף עוגת שוקולד של הוֹסטֵס, שברי עוגיות וצימוקים עם קוויאר ממשקה מוקה של סטארבקס צילום: ז'ק לה-מרד

משחקים

חלל צעצוע

משחק המחשב No Man's Sky ("שמֵי הפקר" בתרגום אינפרה־חופשי, ובקיצור NMS) שיושק בקרוב אינו הראשון המציע מסע בחלל, ובכל זאת הוא מעורר עניין עצום עוד טרם השקתו: המשחק מושתת על טכנולוגיה שמשתמשת במשוואות כדי ליצור יקום כמעט אינסופי; יש בו חלקים שאפילו יוצריו אינם מכירים. כיוון שכך, הרוח השורה עליו היא כזו של גילוי אמיתי — ולא, כמו במשחקים אחרים, מעקב אחר עולם הדמיון של המפתחים. זו לא הנקודה היחידה שבה הוא סוטה מהזרם העכשווי של משחקי המחשב: בעוד שהענף נוטה בשנים האחרונות למשחקים היפר־ריאליסטיים קרים, NMS שם דגש אדיר על עיצוב (שזכה בצדק במועמדות לפרסים נחשבים בתחום), עם אסתטיקה מישושית, כמעט צעצועית. העיצוב בהיר וחם, והעולמות שבמשחק מושכים את הלב בסוריאליזם אמין לחלוטין הכולל, למשל, דשא אדום, סלעים מרחפים ודינוזאורים דרקוניים. כמה עולמות כאלה כבר מוצגים בטריילרים של המשחק, אבל כאמור, יש בו עוד יקום שלם שמחכה להתגלות.

צילום: סטודיו בורולק, פרטה ואריק הסמרג

אורבני

שרוכים של כבוד

"עלייתה של תרבות הסניקרס", שתיפתח בחודש הבא במוזיאון ברוקלין, היא התערוכה הראשונה שסוקרת את ההיסטוריה של נעלי הספורט. בין 150 הזוגות יוצגו נעליים של חברות כמו אדידס ונייקי (ובהן אייר ג'ורדן 1985 שמשמאל), מותגי אופנה כמו פראדה, ושיתופי פעולה עם אמנים כמו דמיאן הירסט.

נעלי אייר ג'ורדן מ-1985

פסיפס שלא נמס

האמן האמריקאי ג'ים בכור יוצר פסיפסים בגלל אורך החיים שלהם: "זכוכית ושיש אינם דוהים", הוא מסביר. בפרויקט החדש שלו הוא מחבר את הנצחיות הזו דווקא לפגעי הזמן: הוא מסתובב ברחובות שיקגו, מאתר חורים בכביש, ואז ממלא אותם בפסיפסים יפהפיים של גלידות וארטיקים.

עבודות של ג'ים בכור