איטליה זה לא

מתחם ליטל איטלי בשרונה תל אביב שואב השראה ממתחמים דומים בעולם. השם הראשון שקופץ לראש כשקוראים את ההצהרות בפרסומים של המקום ("מתחם קולינרי ותרבותי יחיד בארץ... תחושה של ביקור באיטליה באמצע תל אביב"...) הוא, למשל, ה־Eataly הניו־יורקי נוטף השיק של השף־סלב מריו בטאלי.

בחופשת שבועות המתארכת נראה המקום רחוק מאוד מהפנטזיה של מקימיו, שבנו כאן קומפלקס ובו בנוסף לטרטוריה, שעל הנייר אמורה להיות מסעדת פסטות ופירות ים, גם מסעדת בשרים, שוק אוכל בוטיקי ובר עם חנות יין. משפחות על טפן מפריעות לזוגות שמחפשים פינה רומנטית, ומארחות קורסות תחת העומס. גם החום הופך את כל הסיפור לפחות חינני, מכיוון שהמסעדה מציעה רק מקומות ישיבה בחוץ.

חונקי כמרים ובולונז. הרוטב הוחלף צילום: ענר גרין

על צדו האחד של התפריט מופיע הלוגו Trattoria - Italian Seafood Kitchen, ובצדו השני תפריט הצהריים, שכל קשר בינו לבין משפחת פירות הים מקרי בהחלט. אפשר לבחור מנה עיקרית מתוך חמש אפשרויות (שלוש מנות פסטה, מנת דג ומנת עוף) או אחד משלושה סלטים, ולקבל במחיר העיקרית גם שתייה קלה, סלסילת לחם עם שמן זית ובלסמי ופתיח של מרק קר או סלט.

סלסילת הלחם (המכונה כאן, כמובן, Il Pane) התבררה כשתי לחמניות בינוניות באיכות ובגודל, והמרק - סוג של גספאצ'ו קר ודליל - הוגש בחינניות עם שני מקלות גריסיני אבל היה אנמי.

החלטנו להוסיף מנה ראשונה מחוץ לדיל ובחרנו באחת הקלאסיקות האיטלקיות, ויטאלו טונאטו (39 שקל) - במקור פרוסות עגל מבושל בציר ומוגש ברוטב טונה. כאן הוגשה גרסה מוזרה, שכללה פרוסות בשר כבוש (שהזכיר, לא נעים לומר, נקניק) עם רוטב לא מספיק עדין, ביצה שהיתה אמורה להיות חצי קשה אך בושלה יתר על המידה, גבעולי סליקורניה ונגיעות פסטו - תוספות מיותרות למנה לא מוצלחת.

פסטת חונקי כמרים ברוטב שהוגדר ראגו בקר מעושן (53 שקל) היתה סבירה. הפסטה היתה מצוינת, אבל הרוטב היה בולונז פשוט ומלוח מדי, בלי רמז לטעמי עישון. לטענת ההנהלה, הרוטב במנה אכן שונה לבולונז, אך לא זו בלבד שהתפריט לא שונה, איש גם לא טרח ליידע אותנו על כך בעל פה.

אבל הנפילה של הארוחה היתה סלט הפנצנלה (45 שקל). כאוהדת של המנה, שמשלבת ירקות טריים עם לחם ישן, התפלאתי לקבל קערה עם אורוגולה, כמה פרוסות קישואים, כמה עגבניות שרי, כדור מוצרלה טרייה, ובתפקיד הלחם סוג של פירורי לחם. זו היתה פרשנות כושלת ויומרנית לקלאסיקה איטלקית שממש לא זקוקה לשיפור.

המלצרית התפלאה שהחלטנו לוותר על הקינוח, אבל בשלב הזה כבר חששנו לגלות מה מסוגלים המוחות היצירתיים, שאחראים לוויטאלו ולפנצנלה, לעולל לקינוחיה של איטליה.