מערכת היחסים המושלמת שלי
ג'יל אברמסון, העורכת החדשה של "הניו יורק טיימס" ואחת העיתונאיות המוערכות והקשוחות בארצות הברית, פרסמה לפני כחודש ספר מפתיע ומדובר, שבו היא מתארת את יחסי האהבה שלה עם כלבתה. כלכליסט מספק הצצה ראשונה לטקסט שמנסה לשבור את התדמית שלה
פרק ראשון מתוך "The Puppy Diaries" מאת ג'יל אברמסון
האמת היא שכאשר אתה מאמץ כלב חדש זה רק גורם לך להתגעגע לכלב הישן.
זה היכה בי ביום אביב אחד ב־2009 כאשר הגענו, בעלי הנרי ואני, לתיסטלדאון ליד בוסטון, שם פגשנו את דונה קאטלר, שמגדלת כלבי גולדן רטריבר אנגליים. בגלל שמו של המקום, ומשום שידעתי שגזע הגולדן רטריבר נוצר על ידי מישהו בשם לורד טווידמאות, ציפיתי שהבית ייראה כמו אחוזה כפרית. אבל חנינו מול חווה פרברית פשוטה, והרמז היחיד לגורים בני שבעת השבועות שהוזמנו לבחון - אף שידענו כי למעשה אנחנו אלה שצריכים לעבור בהצלחה את המבחן - היה שלט על דלת הכניסה עם שני גולדן רטריברים וכתובת: "נגב את הכפות שלך". אז למה הרגשתי צורך לנגב דווקא את עיניי?
עדיין כאבתי את אובדנו של באדי, הטרייר הלבן שלנו מזן ווסט היילנד, שהיה חירש לגמרי ולוחמני עד יומו האחרון ומת במרץ 2007, בגיל 14. שני ילדינו, וויל וקורנליה, שגדלו איתו ועזבו את הקן שנים לפני שמת, נהגו להעיר כי מערכת היחסים המושלמת היחידה בחיי היתה עם באדי.
ג'יל אברמסון על רקע תמונה של סקאוט צילום: רויטרס
באדי, בדיוק כמוני, היה טיפוס שעומד ברשות עצמו, ולמרות גודלו לא היה כלב שעשועים. כמו כלבי טרייר רבים מסוגו, הוא היה עקשן ואף פעם לא בא כשקראו לו. הוא יכול היה להיות בלתי צפוי ולרטון ליד ילדים קטנים, ופעם אפילו נשך בשפה העליונה ילדה שהייתי סנדקית שלה. גם עם אנשים מבוגרים הוא לא ממש הסתדר; שנים מאוחר יותר הוא נשך את רגלה של אשה מבוגרת שמסיבה לא ברורה עמדה במעלית שלנו יחפה ובכותונת לילה (לשמחתי התקרית הובילה לחברות בלתי צפויה ביני לבין האשה הזאת, איב). למרות הכל הייתי מאוהבת בבאדי בטירוף ומחלתי לו על כל חטאיו. למדתי ממנו הרבה: בין השאר הוא לימד אותי שאפילו במצבים לחוצים, לכלבים יש דרך מיוחדת להנחות אותך לכיוונים בלתי צפויים ומעניינים.
אני מודה שפינקתי את באדי מעבר לכל היגיון. אורחים שנשארו לישון אצלנו היו מתעוררים פעמים רבות לניחוחות עוף צלוי עם קמצוץ רוזמרין שהייתי נותנת לו לארוחת הבוקר. הנרי נהג לציין, בלא תרעומת, שכאשר הייתי מתקשרת הביתה מנסיעות עבודה השאלה הראשונה שלי תמיד היתה: "מה שלום באדי?".
גם הרבה אחרי שוויל וקורנליה החלו לחמוק מהחיבוקים שלי ולחשוב שהמשחקים שהמצאתי מעצבנים, באדי תמיד היה שמח כשגירדתי את בטנו הוורודה ושיחקתי איתו במשיכות חבל. בזמן שהילדים שלי מילאו את חייהם בפעילויות בבית הספר, בצופים ובספורט, ומאוחר יותר בקולג', בעבודה ובאהבה - באדי נשאר בן הלוויה היציב שלי.
גרנו בווירג'יניה כשבאדי היה גור, והיינו מטיילים בשכונה במשך שעות, מגלים רחובות צדדיים חדשים ובתים מעניינים. מישהו תמיד עצר להתפעל ממנו, וככה פגשתי רבים מהשכנים שלי. ההליכות המשותפות שלנו עזרו לי להפיג חלק מהלחץ שליווה את עבודתי כעיתונאית חוקרת, עבדתי אז ב"הוול סטריט ג'ורנל". לפעמים בזמן שמשכתי את הרצועה בכיוון כזה או אחר מחשבותיי נדדו בחופשיות, ואז עלו בי רעיונות נהדרים לסיפורים או זוויות מפתיעות לסיקור הסקנדלים בוושינגטון, שעמדו במרכז הכתיבה שלי. באדי, בן לוויה אמיתי, היה שותף מסור לקונספירציות שלי.
באחד הטיולים האלה חוויתי רגע אאורקה נדיר. זמן קצר לפני כן עזבתי את "הוול סטריט ג'ורנל" והתחלתי לעבוד בדסק של "הניו יורק טיימס" בוושינגטון, כחלק מצוות כתבים שסיקר את שערוריית מוניקה לוינסקי. יום אחד, בסוף 1998, כשבאדי ואני טיילנו במעלה רחוב בארלינגטון, הבנתי שאחד האנשים שבשמו נתקלתי במסמך שעליו עברתי בערב הקודם היה מוכר לי. הוא היה עורך דין קונסרבטיבי ניו־יורקי בולט. לא ברור למה דווקא שמו צץ בראשי בזמן טיול הבוקר עם באדי, אך כשחזרנו הביתה הוצאתי את המסמך, עברתי עליו שוב ומצאתי ששמו של עורך הדין הזה חזר והופיע שם. התגלית הזאת הובילה לסיפור שהתפרסם בעמוד הראשון של העיתון, וחשף קנוניה של עורכי דין שמרנים אשר עבדו בחשאי על תיק ההטרדה המינית שהוביל לפתיחת הליכי ההדחה נגד הנשיא ביל קלינטון. לבאדי, השותף השקט שלי, הגיע לחלוק עמי את הקרדיט.
אפילו שהיה עצמאי ולעתים פראי, הוא תמיד שמח לראות אותי. כשהילדים שלי היו בסוף שנות העשרה שלהם לא יכולתי שלא לשים לב שבניגוד לוויל ולקורנליה, הוא אף פעם לא נטה לעגמומיות ולא ביקש לקחת את המכונית. כשנהפכתי לראש הדסק של "הניו יורק טיימס" בוושינגטון שמתי לב שבניגוד לכתבים שעבדו בעבורי, באדי תמיד הביע שמחה כשהעליתי רעיון שהיה בעיניי מוצלח ומעורר השראה.
באדי היה הכלב הראשון שלי, ונפלתי חזק. אולי מערכת היחסים החדשה הזאת היתה כל כך אינטנסיבית כי היא לא היתה מבוססת על מילים, בניגוד לשאר החיים האישיים והמקצועיים שלי.
חלק כל כך גדול מהיום שלי הוקדש לדיבור, לקריאה ולכתיבה עד שחשתי הקלה ושמחה לבלות זמן עם באדי. פרט לכמה פקודות פשוטות, השיחה שלנו התבססה אך ורק על קולות החיבה המטופשים שלי ועל נהמות הכרת התודה שלו.
ג'יין, אחותי הבכורה, נהגה לומר שמה שהכי הפתיע אותה בי היה שנהפכתי לאוהבת כלבים בגיל מבוגר יחסית. "היית אמא נהדרת", היא אמרה לי פעם, "אבל מעולם לא ראיתי אותך כל כך מלאת חיבה או אקספרסיבית כמו שאת עם הכלב הזה". זה היה נכון. כאשר עמיתים שלי או מקורות מקצועיים היו אומרים לי שהם נרתעים מהפרסונה העיתונאית הקשוחה שלי, הייתי מיד שולפת תמונות של באדי ומספרת לכולם על מעלליו האחרונים. באדי היה יותר משותף שלי לקונספירציות. הוא גם הפך אותי באופן רשמי לאדם נחמד יותר.
Excerpted from THE PUPPY DIARIES: Raising a Dog Named Scout by Jill Abramson.
Published by Times Books, imprint of Henry Holt and Company, LLC.
Copyright © 2011 by Jill Abramson. All rights reserved.
