האשה שאמורה להציל את העיתונות המודפסת

בספטמבר נפל דבר בעולם התקשורת האמריקאית: לראשונה מונתה אשה, ג'יל אברמסון, לאחת המשרות הנחשקות והנחשבות בתחום - העורכת הראשית של "הניו יורק טיימס". העיתון אמנם מכונה "הגברת האפורה", אבל לאורך 160 שנותיו אף גברת לא נשאה בתפקיד. למעשה, רוב השנים מדיניות העבודה בעיתון הליברלי הפלתה נשים ומיעוטים, עד שספגה סדרה של תביעות בעניין בסוף שנות השבעים.

כיום יותר מ־40% מעובדי "הניו יורק טיימס" הן נשים וכ־20% בני מיעוטים. אברמסון אף מינתה לסגנה ולראש מערכת החדשות את דין באקה השחור. השניים צריכים כעת לשמור על מעמדו של אחד העיתונים הנחשבים בעולם, בעידן של אינספור כלי תקשורת, רשמיים יותר ופחות, רובם ללא תשלום, רובם מקוונים. העבודה של אברמסון ב"הניו יורק טיימס" תשמש מקרה מבחן שכל שאר עיתוני העולם כבר נושאים אליו עיניים.

אברמסון עצמה מתנגדת לחגיגות סביב היותה האשה הראשונה בתפקיד. "אני יודעת שלא קיבלתי את הג'וב הזה כי אני אשה; קיבלתי אותו כי אני האדם המוכשר ביותר לתפקיד", אמרה, אבל הודתה שהיא מבינה את חשיבות המהלך: "'הניו יורק טיימס' הכרחי לחברה, וכאשר אשה מנהלת אותו יש לכך משמעות". עם זאת, אין לחשוד בה שתקדם נושאים הנחשבים "רכים" — היא נחשבת עיתונאית רצינית וקשוחה במיוחד.

נראה כי אברמסון (57) התכוננה לתפקיד הזה כל חייה. היא גדלה בבית יהודי באפר ווסט סייד של מנהטן, שבו "'הניו יורק טיימס' היה הדת שלנו". היא ניו־יורקית מושבעת, וכאשר חזרה להתגורר בעיר אחרי שנים ארוכות בוושינגטון קעקעה על כתפה הימנית אסימון ישן של הרכבת התחתית עם הכתובת "טוב לנסיעה אחת", סיסמה המשקפת את תפיסת עולמה.

החגיגות במערכת ניו יורק טיימס עם מינויה לעורכת צילום: Fred Conrad NYT

היא למדה ספרות והיסטוריה בהרווארד, ואת דרכה בעיתונות החלה בסיקור התחום המשפטי. חלק ניכר מהקריירה היתה כתבת חוקרת ב"הוול סטריט ג'ורנל". ב־1997 הצטרפה ל"הניו יורק טיימס" כראש הדסק בוושינגטון, ומ־2003 שימשה סגנית עורך העיתון והאחראית על מערכת החדשות. היא נחשבת מנהלת נמרצת, מבריקה אך גם קצרה וחותכת, בעלת קול צורם שנהפך לסימן ההיכר שלה. כזאת שהנוכחות שלה כשהיא נכנסת לחדר מורגשת מיד, ושאינה מהססת לקטוע את דבריהם של העיתונאים הכפופים לה, אפילו בגסות.

אבל הספר שפרסמה זמן קצר אחרי כניסתה לתפקיד מאיר אותה באור אחר, רך יותר. "The Puppy Diaries: Raising a Dog Named Scout" הוא אסופה של טורים אישיים שפרסמה ב"הניו יורק טיימס", שעוסקים בכלבתה סקאוט וחושפים חלקים נוספים מחייה. זאת היתה ההתנסות הראשונה של אברמסון בכתיבה אישית, והיא היתה התנסות מוצלחת מהרגע הראשון. הטור הראשון נהפך באותו יום לטקסט הנקרא ביותר באתר של העיתון. בטור השני היא כבר הציעה לגולשים לשתף בתמונות של הכלבים שלהם, והאתר קרס מהעומס. בטורים אחרים תיארה אברמסון איך סקאוט (שקרויה על שם דמות מהספר האהוב עליה, "אל תיגע בזמיר") מילאה עבורה ועבור בעלה את החלל שהותירו ילדיהם שעזבו את הבית. היא הגדירה אותה ואת בעלה ABBDs — Ageing Baby Boomers with Dogs, כינוי שעורר הזדהות אצל רבים. התברר שאפילו השראה לניהול היא שואבת מחיית המחמד: "במערכת יחסים עם כלבים, כמו עם דסק החדשות, כמות נדיבה של תשבחות ועידוד פועלת באופן הרבה יותר אפקטיבי מביקורת".

הניהול הזה יצטרך להתמודד עם אתגרים חדשים. "הניו יורק טיימס" עדיין מצליח לקבוע סדר יום ולהיות קול שמשפיע על הממשלות, השווקים הפיננסיים ועולם התרבות, גם בעידן הפרגמנטרי והתזזיתי של בלוגים, רשתות חברתיות ואתרים כגון ההפינגטון פוסט. לאתר של העיתון נכנסים מדי חודש 46 מיליון גולשים ייחודיים והוא נחשב מופת של חדשנות בהגשת חדשות ותוכני מולטימדיה. ואולם אברמסון, שנבחרה לתפקיד בין השאר בזכות התמחותה באונליין, מודה כי ייתכן שהמתחרה המרכזי של העיתון בהפצת חדשות כיום הוא בכלל טוויטר. "אף אחד לא רוצה עכשיו קול אחיד וסמכותי. הקוראים סקפטיים מאוד לגבי הסמכות שלנו, אני מודעת לכך", אמרה.

שינוי אחד חל עוד לפני שנכנסה לתפקיד: במרץ החל העיתון לגבות מהגולשים 35-15 דולר לחודש תמורת גישה חופשית ומלאה לכל תוכני האתר. כל עולם העיתונות המודפסת עקב אחר הניסיון לגבות דמי מינוי על תוכן שעד כה הגולשים קיבלו בחינם, וגילה שהמהלך הוכיח את עצמו, לפחות נכון לעכשיו, מעל ומעבר לציפיות: עד אוקטובר נרשמו 324 אלף מנויים דיגיטליים.

בעקבות ההצלחה הזאת השתפר מצבה הכלכלי של חברת הניו יורק טיימס, שמחזיקה גם 17 עיתונים יומיים נוספים. בשנה האחרונה עלה הרווח התפעולי של החברה ל־234 מיליון דולר, אבל ההכנסות מפרסום בפרינט ממשיכות לרדת, המנכ"לית ג'נט רובינסון התפטרה במפתיע בשבוע שעבר והאנליסטים מודאגים.

ברור לכולם שאברמסון צריכה עכשיו להפוך את "הניו יורק טיימס" להרבה יותר מעיתון, ולהרחיב את אפשרויות המולטימדיה שלו - אודיו, וידיאו, ארכיונים ומעורבות של הקוראים. היא עצמה אופטימית בנוגע לעתיד העיתונות, הכתובה והדיגיטלית: "יש מספיק קהל פעלתן ומשכיל שמתעניין מאוד בכל מה שאנחנו עושים".