הסיידר שוב לגיטימי

בדצמבר 1998, בביקור בן שבוע בלונדון, ראיתי שש הצגות, שמתוכן אני מצליח להיזכר רק בשתיים. אבל אני זוכר היטב את המזנון שבו אפשר היה להזמין יין, בירה, שמפניה או סיידר. אז שתיתי את הסיידר האלכוהולי (6%) הראשון בחיי והרגשתי אירופי לגמרי.

בישראל, בערך באותה תקופה, ייצרה חברת סיידר הגליל שתי גרסאות סיידר: האחת נקראה אאוט־סיידר והמאוחרת יותר נשאה את השם המחייב Sling Shot, אבל הביקוש למוצר דעך, ובתחילת שנות האלפיים הוא הורד מהמדפים.

בשנה האחרונה הסיידר חוזר לאופנה, לפחות אם לשפוט לפי כמות המשקה הזה שנמזגת בפאבים ובברים הנחשבים. הסיידר האירי מאגנרס נמזג מהחבית בפאבים המתמחים בבירה, דוגמת ליאו בלומ'ס ו־Porter and Sons, וברשת הפאבים האיריים דבלין מגישים את הסיידר האנגלי ניוטון מהחבית. רשת הטמפל בר מציעה סיידר גרין גובלין בבקבוק, והסיידר הדרום־אפריקאי סוואנה מיובא כיום באופן סדיר. גם יבואני בוטיק, כמו חברת ישראפרווינום, עולים על הגל ומייבאים את דופונט, סיידר מנורמנדי שמתאפיין בתסיסה שנייה בבקבוק, בדומה לשמפניה. נראה שהסיידר הוא המשקה הנכון החורף.

הסיידר הקלאסי הוא שיכר מותסס המיוצר ממיץ תפוחים, אם כי לאחרונה החל להשתרש השימוש במונח זה גם לשיכר אגסים, המכונה במקור פרי (Perry). הבריטים אוהבים במיוחד את המשקה, וצריכת הסיידר בבריטניה עלתה מכ־2 מיליון הקטוליטר ב־1976 לכ־9 מיליון הקטוליטר ב־2009. בריטניה היא גם יצרנית הסיידר הגדולה באירופה: על פי נתוני התאחדות יצרני הסיידר בבריטניה, כמעט 62% מהייצור באירופה נעשה בה.

גם בצרפת מייצרים סיידר - הטוב ביותר מיוצר בנורמנדי, וכך גם בגליסיה ובחבל הבסקים בספרד ובהסן ובריינהלד־פלץ בגרמניה. העולם החדש לא נשאר מאחור, וארגנטינה, אוסטרליה ודרום אפריקה מצטרפות לחגיגה.

הסיידר מבריטניה וצרפת נוטה להיות כבד, הדרום אפריקאי חמצמץ ומרענן צילום: MCT

ההבדלים בטעמים משמעותיים. הסיידרים הבריטי והצרפתי נוטים להיות כבדים מבחינת ריכוז האלכוהול והטעם. באלה חפשו טעמי שמרים, תבלינים ומתיקות כבדה. לעומתם הסוואנה מדרום אפריקה מציע משקע חמצמץ ומרענן, שכדאי לשתות קר מאוד.

אז האם הסיידר הוא גימיק חורפי חולף? לא בטוח. סיידר איכותי יכול להיות חלופה הולמת לבירה, למי שמחפש משקה מריר פחות, או למי שסתם רוצה גיוון. אבל אם אתם כבר שותים סיידר, תקפידו לוודא שזה סיידר אמיתי, ולא בירה בטעמים.