עוד פסגה אחת

איש העסקים מתי ברודו, הבעלים של הוטל מונטיפיורי, קופי בר, הבראסרי וחברת ההייטק m-wise, נהפך בשנה האחרונה לחבר של כבוד בשדה האמנות. הוא נכנס לתחום לפני כשנה וחצי, כשהודיע על כוונתו להפוך את הבניין שברשותו ברוטשילד 69 לחלל תצוגה. ברודו לקח את האוצרת הנחשבת שרית שפירא לשם ניהולו ואצירתו של החלל החדש, אך העבודה המשותפת הסתיימה באקורדים צורמים: שפירא טענה שברודו הבטיח שהשיפוצים בבניין יסתיימו במהרה, ועל סמך זה הבטיחה הבטחות ללא מעט אמנים. ברודו טען שלא התחייב על מועד סיום. (השיפוצים, אגב, עדיין לא החלו. התערוכה הראשונה במקום מתוכננת לסתיו 2010).

הפרשה הזו גרמה לרבים להתייחס לברודו בחשדנות. זו התפוגגה לאחר שברודו החל להיראות כמעט בכל פתיחה בעיר, ואף לעזור ולהיות מעורב באירועי אמנות, שוליים ומרכזיים כאחד. למשל הוא עזר בהפקה לחלל התצוגה האלטרנטיבי "החללית 70”, שנפתח ברחוב הירקון, ולביתן הישראלי בביאנלה בונציה תרם כיסאות לתצוגה. גם אורחים שהגיעו לביאנלה לאמנות ארט TLV בשנה שעברה והתארחו אצלו במלון זכו למחיר מיוחד. כך טווה קשרים לא רק עם המארגנות המקומיות של האירוע, אלא גם עם אנשי אמנות חשובים מחו”ל.

ברודו: "הוטל מונטיפיורי נהנה מהקשר לעולם האמנות" צילום: עמית שעל

כך קרה שברודו נהפך לדמות מרכזית שמתקבלת בשמחה בכל מקום, ויותר מכך: השנה, במסגרת אירועי ארט TLV, כבר השיק את "פרוגרמה", מגזין תרבות באנגלית שמופץ בעיקר בחו"ל. המגזין ראה אור בהוצאת קרוס פילד אינטרנשיונל, שאותה הקים ברודו לפני כשלוש שנים לשם הוצאת מגזין התיירות "City Guide Tel Aviv".

מגזיני תרבות אף פעם לא זכו להצלחה בשוק המקומי. היחיד ששרד לאורך זמן היה "סטודיו", וגם הוא נסגר לפני כשנתיים לאחר שנקלע לחובות (ונקנה בידי יובל סיגלר, מו”ל "טיים אאוט"). ובכל זאת ברודו מצהיר שמדובר בשיקול עסקי. “בסך הכל השתמשנו במערכת שכבר קיימת", הוא אומר. "כדי להוציא עיתון כזה צריך 16 איש. אנחנו היינו ארבעה בסך הכל".

וכמה הוא עלה?

"כ־50 אלף דולר ל־5,000 עותקים. זה מאוד יקר, ההדפסה יקרה מאוד, ומחיר ייצורו של גליון אחד בלתי נסבל כמעט, 66 שקל (מחירו בארץ 65 שקל - ד"ג). הפרסומות לא כיסו את ההוצאות, ובינתיים קשה לנו לדעת כמה עותקים נמכרו. אני מקווה שנכסה את העלויות ונגיע לאיזון".

אז יש הצדקה כלכלית למגזין?

"יש בארץ הרבה קוראי אנגלית, אחרת לא היה קיים ה'ג'רוזלם פוסט'. הקהל הזה קיים, אין לו שום דבר אחר, והמגזין הזה יכול לתת לו מענה. אני לא עושה שום דבר מתוך פילנתרופיה. זה לא אומר שהשיקול שלי מתמקד רק בכמה כסף אני יכול לעשות - זה אף פעם לא היה השיקול שלי. אני עושה דברים שמעניינים אותי".

למצוא את הכסף

לברודו חשוב להבהיר שהיכרותו עם תולדות האמנות החלה עוד הרבה לפני הבניין ברוטשילד: כשהיה ילד, ומשפחתו עברה לגור ברומא ב־1967. גם ההיכרות שנים אחר כך עם רותי, היום בת זוגו לשעבר ושותפתו לעסקים, תרמה להתקרבות לעולם היצירה. “אביה היה צייר שהכין ציורים בהזמנה לתיירים בנתניה. רותי גם כישרונית, לפעמים הם היו עושים את העבודות האלה יחד. היה בזה משהו מצחיק, זה נראה כמו בית לייצור אמנות”.

רותי ומתי ברודו צילום: עמית שעל

מרותי ביקש אישור להפוך את החלל התחתון ברוטישלד 69 לחלל אמנות. "התכוונו להפוך את הבניין לבית דירות וידענו שאנחנו לא רוצים בחלל התחתון עוד מסעדה. עלה רעיון לפתוח שם גלריה, ולאחר המפגש עם שרית הבנתי שאני לא רוצה לעסוק במסחר ולא להיות גלריסט. כך עלה הרעיון להקים חלל ללא מטרות רווח שישמש לתערוכות ולמיצבים".

ברודו מתעקש שגם להחלטה הזו ערך כלכלי: “לפני הרבה שנים, כשהאינטרנט רק התחיל, אחד מאנשי ההייטק אמר לי 'עזוב, באינטרנט אף אחד לא יכול להרוויח'. מובן שזו היתה שטות ממדרגה ראשונה, כי כולם מרוויחים: המתכנתים, מוכרי הבאנרים. אז נכון שאומרים שאף אחד לא מרוויח באמנות, אבל שוק האמנות גדול ויש בו די כסף - מיליארדי דולרים עוברים בו. אולי לא ברור איפה הכסף נמצא, אבל כסף עובר ידיים. צריך פשוט להיות מספיק חכם למצוא אותו".

ואתה כבר גילית איפה הוא?

"לא, אבל אצלי זה לא העיקר. אני מבין שהחלל הוא טוב וממוקם במקום חשוב. אני יכול להפריש חלק מהכסף לעבודות שהן ניסיוניות ולא ראוותניות, ואולי עוד 20 שנה יהיה להן ערך כלכלי. אי אפשר למדוד את התרומה של האמנות לסך העסקים, אבל אני יכול להגיד לך שהוטל מונטיפיורי נהנה מהקשר לעולם האמנות. המון כתבות נכתבו עליו בהקשר הזה".

ברודו אינו אספן, ובתחילה אף נאלץ להבהיר לגלריסטיות ולאמנים שאין לו כוונה לקנות אמנות. "רבים בעולם האמנות מריחים כסף ומחכים שתעביר כרטיס אשראי”, הוא אומר. את מעט העבודות שבביתו קנה בעיקר מחברים, למשל יאשה צ'ירינסקי, יאן טיכי ודרור דאום. "יש לי גם ציור של דוד ריב שהוכן במיוחד בשבילי, של צמח בנק”, הוא אומר. "כך אני קורא לצמחים שנמצאים תמיד בבנקים. רציתי כזה, והגלריסטית נלי אמן תיווכה ביני לבין ריב. גם אני עזרתי לה בתערוכה שהוצגה אצלה בגלריה". לא רק שאינו קונה, לאחרונה גם התחיל לחלק במתנה את האוסף של דוד הנדלר שברשותו, הכולל כמה מאות רישומים.

למה אתה מוסר אותו?

"אוצרת שביקרה אצלי בדירה וראתה איך הרישומים מוחזקים אצלי אמרה לי שנייר זקוק לאחסון מיוחד, אז החלטתי להעביר את האחריות לאנשים אחרים. אני ממסגר את הנדלר, מספר את סיפור האהבה הטראגי שלו ושל אביבה אורי – אחלה סיפור - והנה מתנה. זה לא הרבה יותר יקר ממתנה אחרת".