הקברניט
גשם של דם: קרבות האוויר שפתחו את פלישת הנאצים לבריה"מ
חיל האוויר הרוסי בן 10,000 המטוסים נטחן לאבקה בידי כוח קטן בהרבה - ולא רק: מטוסיו היו גרוטאות וטייסיו פחדו לספר שאינם יודעים להטיס אותם. "הקברניט" מספר על מתקפת מבצע ברברוסה - הכישלון הגדול בהיסטוריה של הלוחמה האווירית
שלום, כאן הקברניט; השבוע לפני שמונים שנה התהפכו במיטותיהם טייסי חיל האוויר האדום, בעודם מקללים: סירנות נשמעו בארבע בבוקר, אחרי שכבר כמה ימים הסתובבו שמועות על תרגיל נרחב. איש מהם לא ישן כמו שצריך; כל הלילה השתוללו סערות לאורך הגבולות של בריה"מ עם מדינות מזרח אירופה, ממש מהים הבלטי לים השחור, ועתה התחלפו יללות הרוח ביללות הצופרים.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
- כך הפכה ישראל לאימפריה עולמית בתחום הכטב"מ
- הקברניט איבד שליטה על ספינת הנדל"ן
- בום סופרסוניק: שובו של הקונקורד - או של הכשלים שהרגו אותו?
למי, למי יש כוח לצאת מהמיטה, להחליק בבוץ ולהצטמרר ברוח? אך באותם רגעים, מילאו את שמי הלילה אלפי מפציצים של גרמניה הנאצית; כולם עמוסי פצצות, כולם יודעים בדיוק היכן להכות וכיצד - ומלחמת העולם השנייה עמדה לבצע תפנית קטלנית להדהים. תפנית שראשיתה בכישלון הכי גדול בהיסטוריה של הלוחמה האווירית.
כוח משימה גרמני בדרכו למטרות צילום: warthunder
טייסי ברית המועצות, צוותי הקרקע שלהם וכל אנשי הבסיסים היו המומים: אש גיהנום היכתה בהם ורבים נהרגו במיטותיהם, או חטפו רסיסים בעודם מנסים לרוץ לעבר המטוסים. האומללים שהצליחו להגיע לליין המטוסים, גילו שהגרמנים פשוט פוצצו להם טייסות שלמות על הקרקע, ובעצמם נקצרו באש מטוסי מסרשמיט שצצו מבעד לעננים. חיל האוויר האדום פשוט התבוסס בדמו.
כשהלכו לישון כמה שעות לפני כן, בליל ה-22 ביוני 1941, לא היה שמץ דאגה בליבם: כל הטייסים וכל המכונאים ידעו היטב שלברית המועצות יש את חיל האוויר הכי גדול והכי חזק בעולם. על הנייר, היו לו כעשרים אלף מטוסים, ובגבול אירופה הכבושה הוצבו כעשרת אלפים מהם. אלו מספרים שקשה לעכל: בימינו, למשל, בכל העולם כולו יש סביב ארבעים אלף מטוסים.
כרזה של חיל האוויר האדום: "יחי הטייסים הסובייטים, העופות הדורסים הגאים של אמא רוסיה". צילום: rbth
נכון שהיו דיבורים על מלחמה עם גרמניה, אבל בתור משהו אפשרי, שכנראה יגיע ביום מן הימים. אף אחד בחזית לא הלך לישון במחשבה שזה יבוא עוד לפני שתזרח השמש. הפלישה הנרחבת, שנקראה בפי הנאצים "מבצע ברברוסה", היתה בגדר מהלך בדיוני ביותר. והכי גרוע: זה נתפס כך גם בחזית וגם במוסקבה.
את האבדות הראשונות גבו הנאצים ממש בדקות הראשונות: 76 שדות תעופה הותקפו בו-זמנית, ויחידות שלמות נמחקו; 247 מהם הושמדו על הקרקע ממש ביריית הפתיחה; הם חנו מאוד-מאוד קרוב זה לזה בבסיסים, בצורה שעושה חיים קלים מאוד גם לטייס הגרמני הכי טירון. אבל חכו, הפאדיחה הזאת היא בגדר מדליית זהב בהשוואה לשאר הכשלונות של רוסיה בסיפור הזה.
מטוסי קרב רוסיים מדגם פוליקרפוב I16, שנוטרלו על הקרקע צילום: Wikimedia
הכאוס היה בלתי נתפס, מרמת הפיקוד הבכיר ועד לאצבע האחרונה של הטייס האחרון. תשתיות התקשורת של בריה"מ נשענו על כבלי טלפון ומרכזיות מסורבלות שהנאצים הצליחו למפות היטב; בעוד הפצצות נפלו על בסיסי חיל האוויר האדום, נפלו אחיותיהן על מרכזי התקשורת וכך שקעה בריה"מ בביצה שחורה של אי ודאות.
הגנרל איוון קופטס, מפקד כוחות האוויר באחת הגזרות המערבית, דיווח בבוקר המתקפה שכ-60 ממטוסיו הופלו בקרבות אוויר ועוד 32 הושמדו על הקרקע. אחרי כמה ימים דיווח שוב; הפעם אמר קופטס שיותר מ-80% מכל מטוסיו חוסלו, בסיסיו נמחקו והנאצים לוקחים בהליכה את אמא רוסיה. לאחר שדיווח, תקע לעצמו כדור בראש.
בסיס אווירי רוסי שהושמד כולו צילום: albumwar2
היממה הראשונה למלחמה היתה המטורפת ביותר: בעוד חלק מהבסיסים נמחקו תוך דקות וכ-1,200 מטוסים חוסלו, בבסיסים אחרים נשמעה אזעקה אבל לא קרה שום דבר. הקצינים התקשרו למפקדות אזוריות אך לא קיבלו מענה כי קווי התקשורת נחתכו, והאויב לא הגיע פשוט כי הנאצים השאירו אותם לגל מאוחר יותר. תארו לעצמכם: הסירנות מייללות כשאף אחד לא יודע למה, ואם מדובר באימון, מדוע לא מגיעות פקודות.
הדוגמה החביבה עלי היא סיפורו של סגן ויטלי קלימנקו. כשנשמעה האזעקה, הוא נכנס למטוס הפוליקרפוב I16 שלו והמריא. אם זה תרגיל, חשב לעצמו, עדיף להתחיל מוקדם ולסיים מוקדם. לאחר שחג זמן-מה סביב הבסיס, חבר אליו מטוס I16 מבסיס אחר וסימן לו לטוס בעקבותיו. "סימן", כי באותם ימים עוד כמעט שלא היו מכשירי קשר במטוסי רוסיה.
I16 וטייסו צילום: airpages
השניים טסו מזרחה, ואז חשכו עיניהם: שיירות גרמניות גדולות - מאות טנקים, נגמ"שים ומשאיות, טורי חיילים - שדוהרות לתוך השטח הסובייטי. בלי להסס, צללו לעברו וירו על הפולשים עד שנגמרה התחמושת. כשנחתו וסיפרו מה קרה, שמו עליהם אזיקים; קלימנקו הואשם בכך שתקף את הנאצים ללא אישור; ההתגרות שלו עוד תתחיל מלחמה.
במשך כמה שעות ישב בצריף המעצר ותהה אם עונשו המסתמן - כדור בעורף - יגיע עם או בלי עבודות פרך קודם, כשבצהרים באו המפקדים והוציאו אותו. "השר מולוטוב הודיע ברדיו שיש מלחמה", אמרו. "אתה לא בוגד, קומרד ויטלי. אתה גיבור".
I16 פותח באש צילום: OctopusG
להרבה חיילים אחרים היה פחות מזל: לא מעט מבסיס חיל האוויר האדום נבנו קרוב לגבול ושם הוצבו המטוסים הכי חדשים, תשתיות התיקונים הכי נרחבות בחזית, מצבורי דלק ועוד.
עוד לפני שנשמעה האזעקה, כבר ניתכה אש כבדה ומדויקת וניטרלה את הבסיסים; מסתבר שמישהו במודיעין הרוסי פחד לומר "תגידו, מה הטווח של תותח ארטילרי גרמני בימינו?". לא ידוע בדיוק כמה חיילים איבדה בריה"מ בימים הראשונים ללחימה, אך גם הערכות זהירות מדברות על אלפים.
מטוס מיג 3 שהושמד על הקרקע צילום: worldwarphotos
כשמנתחים את מצבו האמיתי של חיל האוויר האדום, הלסת פשוט פוגעת ברצפה: לרוסיה באמת היו קרוב לעשרת אלפים מטוסים בחזית, אבל היו עבורם רק 5,837 טייסים. מביניהם, רק 208 היו מוסמכים להפעלת הדגמים החדשים ביותר - מיג 3 ויאק 1 - וההסמכות היו ממש קרקס.
למשל, טייס אחד המריא מבסיסו ואיתר מטוס סיור גרמני. הוא נצמד לזנב האויב, שם אותו בכוונת וניסה לפתוח באש, אבל ההדק פשוט לא נלחץ. שוב ושוב ניסה, עד שוויתר בשל מחסור בדלק. כשחזר לבסיס, התברר שלהדק פשוט היתה ניצרה קטנה - ניצרה שהטייס מעולם לא שמע עליה. ולא באשמתו: ההסמכה שלו לא כללה את הדבר הסופר-בסיסי הזה.
מיג 3 על זנבו של מטוס אויב צילום: zvezda and topwar
ולא רק: לרוב הטייסים היו פחות מ-16 שעות טיסה בלילה ובמזג אוויר בעייתי. קצת מוזר במדינה ששמה האמצעי הוא "מזג אוויר בעייתי", ולאויביה אין איזה פחד אינהרנטי מהחושך. ואם זה לא מספיק, דגמי המטוסים החדשים ביותר היו כל כך זרים לטייסים, שתועדו כמה מקרים בהם פתחו עליהם באש כי חשבו שהם בכלל של גרמניה.
רוצים עוד? יש עוד: רוב מטוסי הקרב של רוסיה היו מדגמי I16 ישנים, שהיו חלשים לאין שיעור ביחס למטוסי הנאצים. למסרשמיט 109 הגרמני היתה כוונת רפלקס על לוחית שקופה, שלא הסתירה לטייס את קו הראייה. לעומתו, ל-I16 היתה שפורפרת מברזל עם צלב בפנים. והמטוסים היו במצב טכני כל כך גרוע, שהמקלעים שלהם נתקעו אחרי צרור או שניים, לא יותר.
המסרשמיט 109 הגרמני התעלה על ה-I16 בכל תחום משמעותי צילום: Warthunder
חכו, יש גם עוד עוד: הרבה מהמטוסים היו צבועים בלבן, שאריות מהמלחמה שניהלה רוסיה נגד פינלנד בין 1939 ל-1940 ומה אגיד לכם, הצבע הלבן הוא הצבע שנראה הכי טוב ממרחק גם באוויר וגם על הקרקע. והכי גרוע: הטקטיקה. הרוסים טסו בצורה תבניתית מאוד, שקל לצפות ולנצל. למשל, מפציצים שהמריאו לתקוף כוחות קרקע גרמניים טסו בגובה של 8,000 עד 9,000 רגל באופן קבוע. הנאצים פשוט חיכו להם באוויר וטחנו כל כך הרבה שהם התבלבלו בספירה. וכפי שהזכרתי, לרוסים לא היו מכשירי קשר, כך שכל כוח תקשר בסימני ידיים. זה אומר פחות גמישות בקרב אוויר וחוסר יכולת לפצל את הכוח ביעילות.
אז אם מסכמים את כל הכשלים של הרוסים ומציבים מולם את חיל האוויר הגרמני ומטוסיו המעולים, לחיל האוויר האדום לא היה סיכוי גם אם היה כפול בגודלו; בפועל, לגרמניה הנאצית היה פשוט כל יתרון שאפשר להעלות על הדעת, ברמה של הרכב כוכבי באיירן מינכן נגד חוג כדורגל ממתנ"ס מוסקבה.
מפציצי צלילה מדגם שטוקה מעל עיר רוסית הרוסה צילום: Bundesarchiv
מה שמעלה שאלה מאוד מתבקשת: איך? איך נתפסו הרוסים עם המכנסיים למטה ממש בכל הרמות האפשריות - מהגנרל ועד אחרון המכונאים? שנים ישבה ברית המועצות וראתה את גרמניה הנאצית צומחת ומתעצמת, כובשת ופולשת, וסטאלין היה מנהיג פרנואיד איום ונורא שלא סמך על הגרמנים והסכמי אי-הלחימה עמם.
למטה הסובייטי היה ברור שהמלחמה תגיע לרוסיה, ואף הוערך שהנאצים יתחילו - אבל סטאלין וכל יועציו היו בטוחים שכל זה יקרה רק באביב 1942 ושיש עוד המון זמן להכנות. כן, היה פה כשל מודיעיני והתעלמות מדיווחים על קידום כוחות, חלקם מחיילים גרמנים שערקו וממקורות אמינים בחזית. אבל זה לא היה משנה כי התוכנית היתה שבורה מראשיתה; המנטליות הסובייטית לא הותירה לה סיכוי. כשחושבים על זה, ממש לא מפתיע שלרוסים היו יותר אווירונים מאנשים שיודעים להפעיל אותם, בבסיסים צפופים ונוחים להפצצה, אפס מודיעין ומטוסי גרוטאה מתפוררים.
המיג 3 והיאק 1 היו שקולים יותר ל-109 הגרמני, אבל זה לא עזר בפתיחת מבצע ברברוסה צילום: Warthunder
בואו נצלול לעומק: שלטון הטרור של סטאלין יצר אווירה לפיה המשאב האנושי אינו פקטור אסטרטגי, ובכלל לא צריך לחשוב על אנשים. ההנחה הבסיסית היתה שכל חיילי וקציני רוסיה נאמנים וקשוחים כי אוי לראשם אם לא ומי שנכשל בתפקידו הוא בוגד שדינו מוות. מתוך כך, כל הטייסים ילמדו כל מה שצריך בלי קשר למגבלות אנושיות, והאוכלוסיה העצומה תוכל כל הזמן לספק עוד מהם.
לכן הושם דגש על אספקת כמה שיותר ציוד למגיני האומה וכמה שיותר מהר בלי להתעמק באיכותו, ובלי לדקדק בפרטים כמו מספר הטייסים המוסמכים או מצב התשתיות. זו גישת מכסות שהתעצבה בימים בהם כלכלת בריה"מ נשענה על חקלאות; חוות נדרשו לספק "X טון תפוחי אדמה", לא "X טון, ושיהיו יפים" במחשבה שאם אנשים יהיו רעבים, יאכלו את מה שיש.
יהיו רעבים? יאכלו מה שיש צילום: שאטרסטוק
זה בא לידי ביטוי גם בהקצאת הטייסים: כשהסובייטים ראו את כיבוש צרפת בסוף 1940, יצאה פקודה בהולה לגייס צוותי אוויר ולהפוך את החיל לגדול ביותר בעולם. את סטאלין לא עניין שהם אינם צומחים על העצים וצריך לאמן כל טייס, נווט ומטילן חודשים ארוכים כדי להגיע לכשירות מינימלית.
מה עשו הגנרלים? כדי שלא יסמנו אותם כסרבני פקודה (ובמילה אחת, בוגדים), פשוט הגדירו מינימום קצר יותר. סטאלין דרש לשמוע שהטייסות מבצעיות ומוכנות ובלי תירוצים על זמני אימונים, והטיל כזו אימה על חיל האוויר האדום שאנשים זייפו נתונים ומסמכים רק כדי שלא להרגיז את הטירן. עד כדי כך, שכ-25% מהכשירויות הרשמיות של חיל האוויר היו פיקטיביות.
ליין מטוסי מיג 3. מי ידע להפעיל אותם? צילום: Wikimedia
התוצאה: מבחינת המטה במוסקבה יש הרבה צוותים זמינים, כשבשטח הרמה שלהם נמוכה לאין שיעור משל האויב והכשירות - אפסית. בנוסף, אף אסטרטג לא לקח בחשבון את הפחד התמידי בו היה נתון חיל האוויר האדום, שהוביל לזיופי דיווחים, הערכות שגויות וכשלים קריטיים נוספים. למשל, כשמטוס התרסק, מיד נחשדו המכונאים בחבלה מכוונת והמפקדים - בשיתוף פעולה עם האויב. לך תנהל צבא באווירה כזאת.
ואם לא די בכך, מדיניות הכיסוחים והפראנויות של סטאלין הובילה לכך שערב הפלישה הגרמנית, כמעט כל המטה הבכיר של חיל האוויר האדום היה פחות מחצי שנה בתפקיד. למה? כי העריץ החליט שקודמיהם בוגדים קפיטליסטים ושלח אותם לנופש בקבר רדוד או במכרה בסיביר.
מכונאים מטפלים במטוס I16 צילום: Wikimedia
אה, וזוכרים את המטוסים שחנו קרוב זה לזה ועשו חיים קלים לגרמנים? אפילו זה מתחבר לכשל התפיסתי; עקרונית, לכל גדוד תעופה (יחידה מבצעית שכוללת ארבע טייסות בנות 15 מטוסים) אמורים היו להיות שני מנחתים או שדות תעופה. בנוסף, נדרשה הגדלת והרחבת בסיסים כך שיתאימו לדור החדש של מטוסי הקרב.
אבל במטה הסובייטי לא תקצבו כשורה את בניית הבסיסים והעבודות התעכבו (לדווח למוסקבה? מה פתאום, יהרגו אותנו) וכך קרה שכל שני גדודים חלקו מנחת. מה קיבלנו? חיל אוויר שלוקח לו יותר זמן להמריא למשימותיו, ואויב שיכול לקצור אותו בקלות על הקרקע.
פרות שחוסות בצל הריסות מטוס שהופל צילום: Wikimedia
מתקפת ברברוסה היתה ללא ספק פרל הארבור של ברית המועצות, אך בניגוד לאמריקאים, השלטון הרוסי לא הפך את ההפתעה לסמל, ולא הרחיב על זעם לאומי או נקמה. קריאות הנקם הגיעו ועוד איך, אך עלו מתוך השורות. השלטון אמר רק דבר אחד: הבית שלכם בסכנה, ואתם צריכים להגן עליו. לא משנה איך.
הגרמנים שטפו את הקווים כמו כוח טבע, כשהעליונות האווירית שלהם בחזית איפשרה לספק סיוע קרוב אפקטיבי לכוחות הקרקע, ומפציצי צלילה מדגם שטוקה הפכו לנפוצים בשמי בריה"מ יותר מכל ציפור. וכך, פרצו דיביזיות הטנקים של היטלר מחסום אחר מחסום, מערך הגנה אחר מערך הגנה והעמיקו את האחיזה בשטח. קבוצת הארמיות הצפונית נעה לעבר מערכי הייצור בלנינגרד, הדרומית - לקייב והמרכזית עקפה את מינסק ודהרה לעבר מוסקבה.
מתקפה גרמנית משולבת: מפציצי היינקל וחי"ר ממוכן צילום: שאטרסטוק
בינתיים, בעורף הרוסי, כמעט כל הגנרלים הרוסים הרלוונטיים נחקרו, הורשעו בבגידה והוצאו להורג במהירות. גנרל אחד שלא נעצר היה וסילי קוזניצוב, שהצליח לשוב מן החזית לאחר שעיכב ולשבש מתקפות בגזרתו, ומיד הוכרז גיבור וקיבל תגבורת וציוד איכותי.
מי שעצר את ההתקדמות הנאצית לא היו טייסים, אלא חיילי מילואים שהגיעו לחזית עם טנקים כבדים חדשים מדגם T34 ו-KV1, כמו גם מאסות של כוחות רגלים - חומה בשר ודם, עליה התנפצו עוד ועוד גלי התקפה.
קצין רוסי מורה לחייליו להסתער צילום: Wikimedia
עוד אחד שעצר את המתקפה היה לא אחר מאשר אדולף היטלר בעצמו: מאמץ הפלישה המרכזי, שהגיע לנקודת הזינוק ממנה אמור היה לצאת לעבר מוסקבה עצמה, קיבל פקודת עצירה. במקום לכבוש את הבירה, הורה הפיהרר לחלק מהכוח לנוע צפונה לתגבר את גזרת לנינגרד ולשאר - לנוע דרומה ולתגבר את גזרת אוקראינה.
מה שנשאר מחיל האוויר האדום מיהר להסיק את המסקנות: כל הטייסים צריכים אימונים מקיפים, גם במחיר של סכנה לחייהם. ההסמכות למטוסים החדשים יתבצעו יום וליל, עד שכל איש צוות יכיר כל מתג (למשל, ניצרות חדשות), ויושמו פחות מגבלות על יחידות שיוכיחו הישגים: טייסים מצטיינים יוכלו להמריא לבד ולהפיל גרמנים, כשהם מקבלים רק גבולות גזרה כלליות.
צוערים רוסים בקורס טיס צילום: topwar
אפילו סטאלין כיוון את זעמו קצת אחרת: יצרני המטוסים נדרשו לשפר את העיצובים שלהם כך שיוכלו להתמודד עם המסרשמיט 109 החזק והמתקדם. כמו כן, נדרשו לשלוח נציגים לקו החזית ולראות אם ישנם אלתורים שביצעו מכונאים יצירתיים בשטח ושווה להתחיל ליישם כבר בפס הייצור. גם זה נעשה בסגנון סטאליני טיפוסי, ובעתיד אקדיש טור לחייהם האיומים של מתכנני המטוסים תחת שלטונו.
המאמצים נשאו פרי והלחימה בחזית הרוסית שינתה את פניה. לבריה"מ המתינו עוד קרבות עקובים מדם, ומיליונים מבניה עוד יאבדו בטרם יובס האויב - אך חיל האוויר האדום כבר לא שכב פצוע, אלא הצטרף לכל קרב וסייע בהכרעתו. למעשה, השתתפותו היתה לא פחות מאגדית: טייסי וטייסות קרב צעירים וחסרי ניסיון הצליחו לנצל את השאננות הגרמנית ולהשתלט בחזרה על השמיים (על אחת מהם, היהודיה לידיה ליטביאק הנפלאה, סיפרתי לכם פעם), מטוסי תקיפה טרפו טנקים גרמנים בסדרי גודל מדהימים, צוותי מפציצים הוציאו משימות נועזות ביותר וחיל האוויר האדום שיקם את גאוותו השבורה. כמו כן, בסוף המלחמה היו לבריה"מ מטוסי קרב עתירי ביצועים, שלא נופלים גם מעילית התוצרת האמריקאית, הבריטית או היפנית.
צוותים רוסים ואמריקאים נערכים ביחד למשימה צילום: NARA
הכישלון הרוסי במכת הפתיחה של ברברוסה הוא שיעור נצחי לכל צבא, שמלמד כמה קריטית היא השפעתה של התרבות במדינה על התפיסה האסטרטגית שלה. אם ידע סטלין למתן את ההפחדה הלאומית, הפרנויה המערכתית, ולהסתכל לאנשיו בעיניים - יכול להיות שהפלישה הגרמנית היתה נעצרת בשלב מוקדם. יכול להיות שהיטלר היה מייצב איזה קו-שביתת-נשק ומפנה את כוחותיו דרומה, למשל לכיבוש אפריקה העשירה במחצבים. יודעים מה? יכול להיות שבמצב כזה, ארה"ב לא היתה ששה להיכנס למלחמה ממושכת באירופה, ללא גיבוי של עשרות מיליוני חיילים סובייטים. ולכו תדעו איך היה נראה העולם במצב כזה.
על כל פנים, נראה שאת לקח ברברוסה צריכה כל אומה ללמוד על בשרה: גם האמריקאים לא נערכו נכון למתקפת פרל הארבור, מדינות ערב לא נערכו כשורה למתקפת ששת הימים, וכל ישראלי יודע מה קרה ביום כיפור 1973. נקווה שבעתיד ידעו הגנרלים להיזהר ולהתכונן, ולעולם לא נדע עוד מלחמת פתע. טיסה נעימה!
