הקברניט
כך הפכה ישראל לאימפריה עולמית בתחום הכטב"מ
המטוס ללא טיס נולד לפני יותר ממאה שנה ועבר שלל תהפוכות - אבל כשישראל נכנסה לתמונה, נדהם כל העולם. כך המצאנו את המזל"ט מחדש, והגענו למצב בו ארה"ב, רוסיה וסין עומדות בתור אצל אלביט, התעשייה האווירית ושאר המתחרות הצבריות
שלום, כאן הקברניט; ידעתם שמדינת ישראל היא שלימדה את כל העולם איך עובדים עם כלי טיס בלתי מאוישים, ונחשבת למעצמת מזל"טים כבר ארבעים שנה? היום נסביר איך זה קרה, איך המצאנו מחדש את הרובוט המעופף ומה זה נתן לנו.
לטורי "הקברניט" הקודמים:
- בום סופרסוניק: שובו של הקונקורד - או של הכשלים שהרגו אותו?
- להתראות, F22: למה מטוס הקרב הטוב בעולם יוצא לפנסיה מוקדמת?
- למה כל מטוסי הנוסעים לבנים, ואיך זה קשור למחירי הטיסות?
קודם כל, נתחיל עם תמונה של מה זו בכלל מעצמת כטב"מ. הרי בימינו זה שוק ענק ובו המון שחקנים וטכנולוגיות ברמות שונות: בקצה אחד של הסקאלה יושבים האמריקאים עם כטב"מ תקיפה שיכול להפציץ מטרות באפריקה בעודו נשלט משטח ארה"ב ומטוסי ריגול רובוטיים חמקנים, ובצד השני - חמאס, שמרכיב טיסנים אוטונומיים מתאבדים מפיברגלס בסדנאות מעופשות מתחת לאדמה.
כטב"מים של התעשייה האווירית צילום: התעשייה האווירית
והיכן ישראל? היא כל כל חזקה ומשפיעה שהיא מרחפת מעל לסקאלה הזאת; בערך כמו שאפל היא יצרנית טלפונים, אבל גם קובעת את רוב הטרנדים בשוק המובייל.
בתור דוגמה, אספר לכם על כטב"מ של התעשייה האווירית, הרון שמו. הוא הושק ב-2005 והפך למוצר לוהט: ברזיל, גרמניה, מרוקו, דרום קוריאה, טורקיה, אקוודור, אוסטרליה, קנדה, יוון ואזרבייג'ן קנו, הודו פשוט התאהבה בו וקנתה כמעט 70 הרונים - ואפילו הדוד מאמריקה קנה שניים.
כטב"מ הרון באוויר צילום: gettyimages
כמעט אף כטב"מ באותה הקטגוריה - כלים לגובה בינוני ובעלי זמן משימה ארוך (MALE) - לא הגיע לכל כך הרבה לקוחות וזה כולל את ארצות הברית, שיכולה גם להכריח מדינות חסות לקנות ממנה ציוד. למה כמעט? כי יש כלים נמכרים יותר, פשוט גם הם מתוצרת ישראל.
ליצרנים מתחרים לקחו שנים לאמץ את הנוסחה של ההרון - כלי שהוא מספיק רב-משימתי וגמיש, שמחירו נגיש, שהתחזוקה שלו זולה וההפעלה שלו מגיעה עם כזו רמה של אוטומציה. במשך שנים מגיעים ארצה גנרלים זרים, פוגשים כטב"מ צבר ומבינים את גודל הפער. לא אופתע אם בכל מכרזי הכטב"מ מחוץ למדינות אויב נשקל גם לפחות מוצר ישראלי אחד מהקטלוגים של אלביט, התעשייה האווירית, אירונאוטיקס, אירו סנטינל והאחרות.
כטב"מ הרמס 450 של אלביט
נחזור לדוגמה של ההרון; איך הצליחה ישראל לקבוע את הטרנד ב-2005, כששוק הכטב"מ כבר היה ותיק וסוער? קלי קלות: כי גם את הטרנד הקודם היא קבעה, וגם את זה שלפניו - כל הדרך לסיקסטיז, העשור בו הכטב"מ נולד מחדש.
לידתו המקורית היתה עוד ב-1918, והיישום הצבאי הראשון היה בפיתוח פצצה מעופפת אוטונומית, אותה עיצב לא אחר מאורוויל רייט. מאז נעשו שלל ניסיונות בבנייה והפעלה של כלי טיס כאלה, אך אפיק הפיתוח העיקרי היה לבנות מטוס לכל דבר ועניין, שפשוט יטוס בשליטה מרחוק או בבקרה עצמית.
צוות מהנדסים עובד על מזל"ט ב-1918
התנופה הכי גדולה הגיעה בסוף שנות החמישים, כשארה"ב הבינה שטילי נ"מ סובייטים הולכים לגרוס לה את המפציצים ומטוסי הקרב - הדרך המרכזית שלה להכניע מדינות אחרות. בעצם, מדינה שתשקיע מספיק בנ"מ תוכל להפסיק לחשוש מכיבוש והשפעה אמריקאיים. איך מתכננים את השמדת הנ"מ הזה? קודם כל, צריך הרבה מודיעין ותצלומי אוויר. ואיך אוספים כזה, כשהמטרה יכולה לחסל לך את מטוס הצילום?
לאחר שהופלו מטוסי ביון בשליחות ארה"ב מעל שטח סובייטי ואנשי צוות נפלו בשבי, הוחלט להעביר את רוב משימות הביון למטוסים ללא טייס ולשמור את המסוכנות ביותר, בטווחים הכי ארוכים, למטוס הציפור השחורה המאויש. הוא פשוט טס פי שלושה ממהירות הקול ובגובה 80,000 רגל, נתן גז וברח לטילים. אגב, בפרויקט מאוד מעניין ניסו להפוך אותו לנושא-כטב"מים, אך עליו נדבר בפעם אחרת.
הציפור השחורה באוויר צילום: NARA
בשנות השישים פותחו שלל כטב"מים סילוניים, תחת עיקרון פעולה שאפשר לסכם כ"רק שלא יתפסו אותי": כלים על-קוליים בגודל של מטוס קטן, ששוגרו עם רקטה מהקרקע, או ממטוסי תובלה בצמוד לגבול.
אז היו מתפרצים לשטח אויב בגובה נמוך בשיא המהירות, נוסקים בקרבת אזור הצילום כדי שהמצלמות יכסו יותר יעדים, ואז מסתובבים ובורחים כשהטילים בעקבותיהם.
כטב"מ פיירבי של חברת טלדיין ראיין ממריא באמצעות רקטה צילום: USAF
לנחות הם לא ידעו; או שהצניחו את סרט הצילום והתרסקו, או שצנחו בעצמם ואז נאספו באמצעות מסוקים. בנוסף, פותחה שיטה לתפוס אותם באוויר.
הרעיון היה ידיעה ברורה שהאויב יראה אותך נכנס לשטחו, ויראה אותך מרחוק, אך הכטב"מ יהיה מספיק מהיר כדי לחמוק מיירוט ובשאיפה, יספיק גם לצלם יעד או שניים.
כטב"מ פיירבי 2 בטיסה מעל שטח וייטנאם צילום: USAF
השיטה היתה די גרועה; סרט הצילום הועבר למרכז מודיעין, בו ישבו מפענחים טרוטי-עוניים מחוברים לאינפוזיה של קפה ועברו פיקסל-פיקסל כדי להבדיל בין צל של ברוש ובין צל של טיל.
העסק ארך שעות, ובזמן הזה הבין האויב שצילמו אותו. זו הבנה מאוד חשובה: עכשיו ביכולתו להחליט אם להסוות פעילות באתר שצולם, להעביר אותה למקום אחר, להתחיל בה פעילות דמה כחלק ממבצע הונאה וכן הלאה. בשורה התחתונה, אם המידע שהביא הכטב"מ לא נועד למבצע ממש למחרת, לא הועיל במיוחד.
פיירבי נאסף באוויר בידי מסוק צילום: USAF
במקור, גם ישראל הלכה על הפיתרון המסורבל: כטב"מים סילוניים גדולים מתוצרת נורת'רופ וראיין האמריקאיות, שהמריאו עם רקטות ונאספו במסוקי יסעור. הם נרכשו בשנות השישים, כדי לספק מודיעין עדכני על סוללות הנ"מ של מצרים וסוריה במקרה חירום.
החירום הזה הגיע במפתיע במלחמת יום הכיפורים, וחיל האוויר הפעיל את הכטב"מים בקנה מידה מצומצם, מה שפגע באפקטיביות התקיפות. אבל הרבה לפני שפרצה המלחמה היו בארץ קולות שטענו שוואלה, הכטב"מים האלה הם לא מה שצה"ל צריך, ושכל שיטת הכטב"מ צריכה לעבוד אחרת.
כטב"מ פיירבי בשירות חיל האוויר הישראלי צילום: אתר חיל האוויר
כאן נכנס לתמונה גיבורנו, שבתאי בריל. הנ"ל היה קצין מודיעין מנוסה באמ"ן, עם רקע מאוד מגוון שכלל בין היתר ניהול סוכנים חשאיים. בריל נחשף לטרנד הטיסנאות שאך הגיע ארצה מארה"ב, וחשב שיהיה נהדר לשים מצלמה על טיסן כזה ולהפוך אותו לכלי ביון. הוא גייס את שלמה ברק ועזרא דותן מחיל האוויר, קצינים ידועי שם וחובבי טיסנאות, וביחד החלו לעבוד על כלי מסוג חדש.
במקום להגיע מאוד מהר בתקווה שלא יתפוס אותו האויב, יגיע נמוך ולאט בתקווה שבכלל לא יראו אותו; הרי מדובר במשהו קטן יותר מחסידה, עם חתימת מכ"מ זערורית שמקשה על מעקב והנחיית טילים.
הרעיון החדשני: טיסן רדיו במקום מטוס ביון מוקטן צילום: rcvehicleschool
המנוע החלש וצריכת הדלק האפסית מאפשרות שהייה ממושכת בשטח האויב, כששתי המגבלות העיקריות הן טווח שליטה קצר, וצורך במצלמה קטנה וקלה מאוד - כזו שלא מסוגלת לסרוק שטח גדול בכל פריים.
אבל בראייה מודיעינית, אלו לא באמת מגבלות: לישראל גבול משותף עם אויביה, ומטרות רבות - בדגש על סוללות הטילים - יושבות קרוב מאוד לגבול. ובגלל שקשה לזהות ולחסל כזה מין טיסנצ'יק, הוא יכול גם לחלוף מעל לסוללה עם מצלמת פילם רגילה ולהוציא תמונה איכותית שתראה מה מצב המטרה. למעשה, באיכות טובה יותר משל מל"ט סילוני היסטרי. לכך מצטרף יתרון גדול מאוד: אם מתזמנים נכון את הגיחה (למשל, ארוחת צהרים), אפשר לעבור לאויב מעל לראש ולצלם אותו פותח שולחן מבלי שידע: סוכן חשאי עם כנפיים.
חיילים סורים מטפלים במשגר טילים צילום: Thutuong
כשפנו בריל וחבריו למטה חיל האוויר עם הרעיון, נענו בשלילה: החיל העדיף את הציוד האמריקאי - כטב"מים גדולים ומסובכים - והפיתוח החדש נשמע כמו צעצוע - לא משהו שבאמת יוכל לספק ערך בקרב. באמ"ן, לעומת זאת, דווקא התעניינו ובריל קיבל תמיכה ותקציב.
בסוף 1969 נבחן הכטב"מ הקטנטן בשטח, כשנשלח למצרים להביא תצלומים של סוללות טילים וחזר עם שוטים באיכות שלא נראתה קודם. ההצלחה הזאת גרמה לאמ"ן להתלהב ובצדק, וליזום פיתוח של כלי מבצעי. בריל עצמו עזב את הפרויקט והתמקד בעשייה מודיעינית אחרת, בעוד חבריו הקימו את איירמקו, חברת הכטב"מ הראשונה בישראל שעיצבה טיסן קצת יותר גדול והרבה יותר חכם. כאן נכנסה לתמונה חברת תדיראן, שהשקיעה בבנייתו וכך נולד המסטיף - המזל"ט הציוני הראשון.
כטב"מ הסורק 2 של תדיראן צילום: באדיבות אודי בריל
בצה"ל קראו לו סורק 1, והוא שירת ביחידה ייעודית בשם נחשון החל מ-1975. זה היה כלי בעל יכולת טיסה אוטונומית, כשהמפעילים יכולים להתרכז בכיוון המצלמה - שהפעם גם משדרת תמונות בזמן אמת, מטווח של 15 ק"מ ויותר. הדגם שהגיע אחריו נקרא סורק 2 ושיפר את היכולת והביצועים, בדגש על זמן וטווח הפעולה.
זה לא שהמצאנו את הגלגל פה: האמריקאים, למשל, חשבו לתת לכטב"מים הגדולים שלהם יכולת שידור תמונות בזמן אמת, אך טווחי השידור וטכנולוגיות התקשורת היו בוסריות ויקרות; מה שעובד עם לוויין ואנטנות ענק לא התאים לשדה בווייטנאם, למשל - בטח לא כשאתה רוצה לקבל שידורים מהרבה כלים בו זמנית. ישראל פשוט הלכה על פיתרון קטן, פשוט, חכם וזול - שתפור על הצרכים של צה"ל.
לא בכל גזרה אפשר להרים מערך קליטה עצום, לא על כל כטב"מ אפשר לשים משדר ארוך טווח צילום: shutterstock
חיל האוויר התעשת אף הוא, ופנה לתעשייה האווירית שתפתח עבורו כלי כמו של אמ"ן. כך נולד כטב"מ הסקאוט (ובצה"ל: זהבן), שדמה לכלים של חיל המודיעין. אבל בעיני העולם הגדול כל אלו עדיין נראו כצעצועים, גימיקים חביבים של הישראלים המשוגעים האלה. כך זה היה עד ל-9 ביוני 1982, יום שנחרט עמוק עמוק בהיסטוריה של הלוחמה האווירית.
היה זה השבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, עת יצא צה"ל למגר את ארגוני הטרור מדרום לבנון, גם במחיר לחימה נגד הפטרון הסורי של המדינה.
משגר 2K12 קוב סורי נייד צילום: worldinwar
היה ברור שיהיה קשה מאוד להשיג זאת תחת איום שלל סוללות הנ"מ של סוריה בגזרת לבנון, ושאם לא תשלוט ישראל בשמיים, תשלח סוריה כוחות לבנונא בלי לחשוש שיחוסלו מן האוויר. וכך יצא לדרך מבצע ערצב 19, עליו אספר לכם עוד הרבה בעתיד; רוב סוללות הנ"מ באזור נוטרלו תוך שעתיים, בין השאר הודות לכטב"מים קטנים וגדולים שעבדו יחד.
הסילוניים המהירים דימו מטוסי קרב והטעו את הסורים, בעוד הצעצועים הבוכנתיים מדווחים על המראת מטוסי אויב, ועל סטטוס הסוללות לפני ואחרי התקיפה. עשרות מטוסי קרב ו-19 סוללות איבדו הסורים, עם אפס אבידות לכוחותינו. מבצע שכזה היה בגדר רעיון תיאורטי עתידני בצבאות מערביים, וישראל פשוט קמה ועשתה זאת; כל הגנרלים בכל הצבאות נפלו מכל הכיסאות.
תצלומי אוויר של תקיפות סוללות סוריות במבצע ערצב 19 צילום: דובר צה"ל
מיד נהרו לארץ כל בנות בריתנו כדי ללמוד איך משתלבים כטב"מים קטנים בלחימה, איך עובדים פה מעגלי ייצור המטרות, ומה יודעים הכלים עצמם לעשות. ולא סתם: כל הצבאות הבינו שזהו, כך אפשר להתמודד עם תשתיות נ"מ נרחבות, ושחייבים ללמוד את השיטה הישראלית וללמוד אותה אתמול. על הדרך, שאפו לגלות איך אוספים מודיעין בזמן אמת עם צעצוע מזמזם והאם אפשר במקרה לקנות אחד מהאנשים שהמציאו אותו.
זו היתה תחילת המהפכה: תעשיות התעופה בארה"ב זיהו את הפוטנציאל ואת השוק שעומד לצוץ פה, אך לא היו יכולות להציע כטב"מ בנוסחה הישראלית בלי ידע ישראלי; מיד החלה תחרות קשה וסוערת (עליה אספר לכם בעתיד בטור משלה) בין תדיראן והתעשייה האווירית, בסופה בחר הקונצרן האמריקאי AAI באחרונה וביחד פיתחו את הכטב"מ פיוניר. הוא הושק ב-1986 ונכנס לשירות חיל הים האמריקאי, ואף שימש לטיווח ארטילרי במלחמת המפרץ הראשונה.
כטב"מ פיוניר בשירות חיל הים האמריקאי צילום: USN
בתחילת שנות התשעים הגיע כטב"מ הסרצ'ר, שהיה גדול יותר ובעל יכולת לשאת מכ"מים - והוא כבר נמכר לעשר מדינות. והוא, אגב, פותח ללא עזרה אמריקאית. אלביט מערכות, כוכבת מרכזית בשוק, הפעילה את מותג חץ הכסף, במסגרתו פותחו כטב"מים רב משימתיים עתירי ביצועים. ההרמס 450 - המפורסם ביותר במשפחה, נמכר והופעל בידי 13 מדינות, ביניהן ארה"ב ובריטניה. יורשו, ההרמס 900, צובר אף הוא הזמנות.
אך היצירתיות של אנשי אלביט והתעשייה האווירית היא רק חלק מהסיפור: איך קרה שדווקא היצרניות פה בארץ הצליחו להשיג כל כך הרבה לקוחות - יותר משל יצרניות גדולות בהרבה?
הרמס 450 במצעד צבאי באזרבייג'ן צילום: President.az
הסיבה היא שלמרות ששוק הכטב"מ מתפתח מאוד מהר, הדגמים שפותחו בארץ פשוט משרתים הרבה מאוד שנים. זו לא שאלה של אמינות טכנית; הרי מטוס שיתוחזק היטב יכול לחיות מאה שנה ויותר - ישנם מטוסים מ-1914 שטסים באושר עד היום.
לא, הכטב"מים מתוצרת ישראל מחזיקים יותר פשוט משום שהם נולדו מתוך פילוסופיית עיצוב ישראלית מסורתית: מדינה קטנה מוקפת אויבים שרוצים למחוק אותה, ולהם אספקה רציפה של תחמושת ואמצעי לחימה.
כטב"מ סרצ'ר שיוצר ברישיון בידי רוסיה צילום: Letagur
ישראל, לעומתם, לא בהכרח תוכל להמציא ציוד ונשק מתאימים לפני המלחמה הבאה, ולכן כל כטב"מ צריך להתאים לקשת רחבה של צרכים, ולהיות מאוד קל ומהיר לשדרוג.
עם הזמן השתנתה התמונה: ישראל היא המדינה הכי חזקה בשכונה, ברמה שרק ארגוני טרור שמתחבאים בתוך אוכלוסיה אזרחית מעיזים להתעסק איתה. ומה נשאר? תרבות הנדסית של מוצרים גמישים, משתלמים, קשוחים ומודולריים.
הרמס 900 באוויר; כטב"מ מתקדם של אלביט בעל תא פנימי לציוד ומערכות צילום: אלביט
ואלו תכונות שמאפשרות לחסוך כסף לטווח ארוך, בעיקר בתוך מערכת גלובלית בה אין מלחמות עולם ותקציבי הביטחון אינם מנופחים כמו בסוף המאה ה-20. הצמיחה באימוץ טכנולוגיות כטב"מ תואמת את העניין: רובוטים מעופפים לוקחים יותר ויותר משימות מכלים מאוישים, וחוסכים הרבה כסף.
והישראלים רווים נחת מהעניין: ב-2016 חשפה הודו תוכנית להפעלת 5,000 כטב"מים עד 2026 - ממש מכל צורה ודגם; מכאלה שנכנסים לבגאז' שלך ועד כאלה שיכולים להכניס אותך לבגאז' שלהם. מה עשתה? חברה לתעשייה האווירית, להקמת תשתיות פיתוח, הפעלה ועוד.
צילום: אודי בריל
ישנה תחרות, שהולכת ומתגברת, אך מיקומה של ישראל נשאר בצמרת גם כשהכלים עצמם גדלו וקטנו והשתנו, וכיום מגיעים גם בגודל שנכנס למזוודה וגם בגודל שנכנס לכיס; למשל, חברת ספיר מפתחת כטב"מ שאפשר לירות מתוך רובה. מדהים לחשוב שהכל התחיל מאיש מודיעין יצירתי עם חזון, וחיבה מבורכת לצעצועים מעופפים.
במסגרת התחקיר לטור הזה, נדהמתי לשמוע שחתיכה קריטית מההיסטוריה הזאת הולכת לפח: שני מזל"טי "סורק 3" אחרונים שנותרו עומדים לפני פירוק והשלכה לזבל. חובב התעופה אודי בריל הצליח לעצור את העניין, והוא מנסה לגייס כסף כדי לקנות את הסורקים, לשפץ אותם ולתת להם את הכבוד הראוי לנכס היסטורי שכמותם - מי שרוצה מוזמן לתרום ולסייע, בלינק זה. אם יינצלו, יוצגו הסורקים בתערוכות, מיצגים עירוניים ואולי יום אחד במוזיאון ייעודי לטכנולוגיה ישראלית (אם וכאשר יקום). מוזר שיש כל כך הרבה המצאות מדהימות שנולדו והשתכללו פה בארץ, ואין מקום אחד שמוקדש לסיפוריהן, תפארת גאוותנו הנשכחת. טיסה נעימה!
