פצעים ונשיקות: דוקו חדש על בילי אייליש

“אנשים שלא כותבים שירים תמיד חושבים שכל שיר חדש שהם שומעים מזכיר להם שיר אחר”, רוטן פיניאס אוקונל אחרי שאביו מנסה להחמיא לאחותו, בילי אייליש, על השיר החדש שהשניים יצרו, בכך שהוא משווה אותו בהתפעלות לשיר ישן של דאנקן שיק שהוא אוהב. ברוכים הבאים לבית משפחת אוקונל, בו שני הורים מגדלים את אחת מכוכבות המוזיקה הגדולות בעולם כרגע. בילי אומרת שהיא גדלה בבית “שכולו שיר” — עם אמא שלימדה אותה לכתוב ואבא שלימד אותה לנגן — והם נתנו לה את החופש ליצור ולפרוח. ובכל זאת, בכל פעם שאמא או אבא אומרים לשני האחים האלה משהו מעט ביקורתי או דידקטי, היא מגיבה אליהם בגלגול עיניים, כדי להזכיר לנו שלמרות ששיריה מעידים על בגרות, היא עדיין רק בת 16.

הסרט התיעודי, “בילי אייליש: העולם קצת מטושטש”, באפל טי.וי פלוס עוקב אחר השנים שחלפו בחייה של הנערה מלוס אנג’לס, מרגע שהתחילה לעבוד על האלבום השני שלה ועד לזכייתה בשישה פרסי גראמי עליו — בין לבין היא מוצאת אהבה ומאבדת אותה, יוצאת לסיבוב הופעות עולמי, מתחילה ללמוד נהיגה, עוברת טסט ומקבלת את מכונית חלומותיה, חוגגת יום הולדת 17, והופכת לאחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם כיום. צוות הצילום של הבמאי אר.ג’יי קאטלר (שחתום על הסרט התיעודי הפחות מוצלח על ג’ון בלושי) התנחל בחדר השינה של אייליש ושל אחיה בבית הוריה בו היא עדיין גרה, ובו היא הקליטה עם אחיה פיניאס —שהלחין והפיק את השירים — את שני אלבומיה.

בראיונות סיפרה אייליש על כך שהנוכחות של מצלמה בתוך ביתה בשלוש השנים האחרונות היתה שילוב של ברכה וקללה. תשומת הלב נעימה לה, אבל ברגעים קשים של חדירה לפרטיות היא ידעה לבקש מהצוות להניח לה לרגע, והם יצאו מהחדר. בכמה מהסצינות ניכר שלמרות שאייליש חושפת בשיריה את חייה וקשיה, גם הביישנות שלה אמיתית. כשהוריה נכנסים אליה לחדר מוקדם בבוקר, כדי לבשר לה על המועמדויות שלה לגראמי, היא מתחפרת מתחת לשמיכה, נבוכה מתשומת הלב. רק כשהם מספרים לה שאחיה קיבל מועמדות לפרס מפיק השנה, רק אז ניכר שהשמחה שלה אמיתית — כשהשותף מקבל הכרה, ולא כשהיא.

התוצאה היא סרט אינטימי מאוד, שהוא הוא קודם כל תשובה למי מהמבוגרים — אותם ההורים ששומעים את שיריה המדכדכים של אייליש מתנגנים נונסטופ מהחדר של ילדיהם המתבגרים — שחשבו שאייליש היא בובה של חברת תקליטים או זמרת שמופעלת על ידי סוכנים ומפיקים. היא לא. לא ברור איך כבר בגיל 13, כשהוציאה את שירה הראשון, היא יצאה אל העולם כאמנית מגובשת ובשלה, אבל מצלמתו של קאטלר חושפת את התהליך שמתחיל ממחברת הסקיצות של אייליש, בו היא משרבטת מילים, מציירת דימויים ומחליטה מראש איך ייקרא האלבום ואיך יראה הקליפ, והכל לבסוף מתבצע על פי החזון שלה. עד כדי כך, שאת הקליפ השני שלה היא כבר מביימת בעצמה. לא רק קאטלר עולה לרגל לחדרם של בילי ופיניאס, גם אנשי חברת התקליטים אינטרסקופ מגיעים לשם, מקשיבים לסקיצות, ולבסוף מסכמים ואומרים לשניים: “תעשו מה שאתם רוצים”. זה החדר שבו הכל קורה.

אייליש. הביישנות שלה אמיתית צילום: אי.פי

אולי לכן אייליש גם עושה את מסיבות העיתונאים כשהיא יושבת בהסבה, חצי שוכבת, על ספה. ואולי כי היא נמצאת בכאבים גדולים. הסרט התיעודי הארוך, הפרטני אבל הנמרץ הזה חושף את העובדה שהכאב בשיריה של אייליש אינו מטאפורי. הילדה הזו שבורה. היא סובלת מטורט, שמכניס את פניה להתקפי עוויתות, שנים של לימודי ריקוד הותירו אותה עם רצועות קרועות וברכיים כואבות, והקפיצות שלה בהופעות גורמות לה לשברי מאמץ, שמחייבות אותה לשבת או לעלות לבמה עם סד על רגלה.

כשהיתה בת 12, בילי אייליש העריצה את ג’סטין ביבר. הפרט הזה — כולל שתי הופעות האורח של ביבר בסרט — אינו אקראי. הסרט התיעודי על אייליש נראה ממש כמו המשך ישיר ומודע לסרט התיעודי על ביבר, “לעולם אל תגיד לעולם”, מלפני עשור. ביבר היה אז בדיוק בגילה של אייליש כיום, וגם הסרט ההוא תיעד את הופעותיו, כאביו ותסכוליו, וכמו כן סיפק הוכחה למקטרגים שההצלחה אכן מגיעה למוכשרים שקורעים את עצמם בעבודה. וכנראה בהמשך לסרטים על ביבר, הסרט על אייליש מציג את חגורת הבטיחות התמודה שמספקים לה הוריה, שנמצאים כל הזמן לצידה מחשש שגם היא תגיע לשלב שבו, כמו ביבר, היא תיפול לתוך בור של הרס עצמי. “זה דור שגדל לתוך משבר כלכלי, פילוג חברתי, גזענות נוראית ושיח שנאה. ברור שהשירים של בילי עצובים, כי בני הדור שלה גדלים בשנים מאוד עצובות”, מאבחנת יפה האם. וכך, המעריצים מקבלים סרט תיעודי שמנציח מקרוב את אחורי הקלעים של יצירתה, אבל הורי המעריצים מקבלים כאן מסמך יפה על הורות טובה, מודעת, מגוננת, אבל גם מכילה.