סוכרייה מורעלת: "איכפת לי" הוא סרט מצוין עם לב שחור
סוכרייה מורעלת: "איכפת לי" הוא סרט מצוין עם לב שחור
הסרט שעלה עכשיו בנטפליקס, דורש מהצופים להזדהות עם גיבורה אכזרית במיוחד
את "אכפת לי" ("I Care A Lot" במקור) קנתה נטפליקס בפסטיבל טורונטו האחרון, מה שמייצר את האבחנה המעט מטרידה שסרטים שנטפליקס קונה מאולפנים אחרים לרוב יהיו טובים יותר מאלה שהיא מפיקה ומממנת בעצמה. האבחנה הזאת גם מניחה על השולחן את העמדה החיובית שלנו כלפי סרט, שבאופן משעשע ונדיר למדי יצר פיצול קיצוני בחוות הדעת עליו, הן מצד המבקרים והן מצד הצופים. יש שאוהבים אותו ויש שמתעבים אותו. אלה בעינינו הסרטים הכי מעניינים, כי הם לוחצים לכולם על הטריגרים.
ב"אכפת לי", שכתב וביים ג'יי בלייקסון, מגלמת רוזמונד פייק ("נעלמת", "למות ביום אחר") באופן נפלא דמות אפלה, מרושעת, קרה וחסרת לב ומצפון שסוחרת בחייהם של קשישים במסווה של דאגה להם, השבוע היא אף זכתה בגלובוס הזהב על תפקידה בסרט. תחת החזות של אפוטרופסית דואגת, שמנהלת משרד שדואג לצורכיהם של קשישים שאיבדו את היכולת לטפל בעצמם — המזימה שלה היא להשתלט על נכסיהם, גם אם יש להם קרובי משפחה, שאותם היא דואגת להרחיק מהשטח.
פתיחת הסרט מלמדת שסביב הטיפול בקשישים בבתים לדיור מוגן מסתובבים לא מעט אוכלי נבלות, כולל מנהלי בתי האבות והרופאים בקהילה, שלא יהססו לשתף פעולה עם המזימה, בתמורה לנתח מהשלל. אבל מה שמתחיל כמבט נוקב ומפחיד על ניצול של קשישים הופך עד מהרה לסרט פשע ציני ומיזנתרופי, שמבוים כמו קומדיה שחורה.
כשהדמות הראשית מגלה שהסתבכה עם מאפיונר אכזר, הסרט מבקש מאיתנו לעמוד במבחן משעשע: עם מי משני הפסיכופטים האלה אנחנו מזדהים. לא מעט מהסרטים וסדרות הטלוויזיה של השנים האחרונות מבוססים בדיוק על הרעיון הזה: לגרום לנו להזדהות עם דמויות אכזריות, מרושעות ומרתיעות, מהג'וקר ועד מליפיסנט, מהרוצח הסדרתי של "דקסטר" ועד לסוחרי הסמים של "שובר שורות". מבחינה מוסרית זה מהלך תרבותי בעייתי וכמעט מנוון, אבל מבחינה דרמטורגית זה מהלך מרתק, שבו אין יותר רעים או טובים, אלא רק אלה שיש להם מישהו שידבר בזכותם, ואלה שאין להם.
וכך, האשה האכזרית שמשתלטת על חייהם של קשישים והופכת אותם לחסרי ישע נושאת נאום שבו היא מצדיקה את מעשיה כי היא מבינה שהיא חייבת להיות עשירה, כי רק לעשירים יש כוח באמריקה של ימינו, והיא מצאה את כלי הנשק שבאמצעותו תוכל לשבור שוויון מעמדי ומגדרי. ואילו הגנגסטר הוא הדמות היחידה בסרט שבאמת דואג לאמו הקשישה, ולכן שני אלה יעמדו כעת במסלול התנגשות.
בלייקסון מביים את סרטו בחגיגיות מנקרת עיניים, ויוצר סרט מטאלי, גם בצבעוניות הזרחנית שלו וגם בפסקול האלקטרוני שלו. זהו סרט מלוטש עם רגעים קולנועיים יפהפיים שהופכים את "אכפת לי" לסוכרייה מורעלת: צבעונית ומתוקה לעין, אבל עם לב שחור משחור. .
נדיר למצוא סרט שהוא כה קר, מחושב ומרושע כמו הגיבורה שלו. נדיר עוד יותר כשזה אפקטיבי כל כך. אם בלייקסון רצה לעשות את הסרט הזה כאודישן לתפקיד בימוי בכיר לסרטי גיבורי־על כמו "דדפול" או "יחידת המתאבדים" או לביים פיילוט בסדרה כמו "שובר שורות", נראה שהתפקיד שלו.
אבל נקודה אחת של תורפה: אם כבר עושים סרט שכולו הצדקה של אכזריות ואלימות, כמין פורטרט של תקופה ותרבות, אז משונה שבסופו של דבר יש בסרט חסר החמלה והרחמים הזה פתאום תפנית לכיוון של דרמת מוסר, שמבטיחה שלכל רשע מגיע יום הדין שבו יהיה עליו — או עליה — לשלם על חטאיו, אחרי שבמשך שעתיים הוא ניסה לשכנע שההפך הוא הנכון.
