המטרה של המדינה צריכה להיות מניעת סיכון, לא כניסה

ועדת החריגים - או בכינויה ועדת החרדים - הפכה לשק האגרוף העיקרי. עדויות מצמררות על אישורים וסירובים לכניסה וליציאה מישראל ממלאות את חלל השיח. כרגיל התקשורת, שחשיבותה לדמוקרטיה רק הולכת ומתחזקת, הרימה ראשונה את הדגלים. ובעקבותיה, באיחור אופנתי, הגיעו הפוליטיקאים. ראש הממשלה החליפי, שר הביטחון ושר המשפטים בני גנץ הודיע כי ידרוש להכניס נציג ממשרד המשפטים לוועדה ולחשוף את הקריטריונים שלפיהם היא פועלת. מפלגת יש עתיד פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לחשוף את תהליך קבלת החלטות בוועדה.

ואיך יודעים שמה שקורה שם עקום לגמרי? שהוועדה התעוותה לגמרי בין העדפת חרדים ושיקולי בחירות? ראשית, משמע אוזניים. העדויות עצמן של מאושרי ומסורבי הכניסה; שנית, מראה עיניים. הקפוטות והשטריימלים שצובעים את נתב"ג מספקים עדות ראיה חזקה. ושלישית, פשוט מקשיבים לשרת התחבורה מירי רגב.

נתב"ג צילום: רויטרס

אבל, גם הפוליטיקאים הישרים ביותר מפספסים בגדול. ועדת החריגים היא אכן בעיה, ואפילו בעיה גדולה, אבל שיפור דרכיה ותפקודה הוא ממש לא הפתרון. גם אם חברי הוועדה יגויסו מקרב ל"ו צדיקים, וגם אם יהיה בה נציג של גנץ – עצם קיומה הוא מעשה אנטי־חוקתי ואנטי־דמוקרטי.

שיח זכויות האדם בדמוקרטיה כפוף לאיזונים. אין זכויות ואין חירויות מוחלטות. לא חופש ביטוי ולא חופש תנועה. חופש הביטוי, למשל, כפוף למגבלות רבות: ביטחון המדינה, פרטיות, פרסומי דיבה, הסתה לגזענות, חשיפת קטינים. כל אלה מגבילים את חופש הביטוי.

וכך גם הזכות לחופש התנועה, בתרגומו לחופש הכניסה והיציאה לישראל וממנה. זכות זו יכולה להיות מוגבלת רק בהתקיים סכנה קרובה לוודאות לבריאות הציבור. ולכן, אין מקום לשום ועדה שתבחן ותאשר "סיבות הומניטריות". היוצא והנכנס אמור לעמוד רק במבחן אחד – האם הוא מסכן את בריאות הציבור. וגם כשהוא מסכן, אין למנוע ממנו את הכניסה, אלא להפעיל נגדו את האמצעי המידתי, האמצעי שפגיעתו היא הקלה ביותר, על מנת למנוע את הסיכון.

וחשוב לדייק, למנוע את הסיכון. לא את הכניסה או היציאה. אלה שני דברים שונים לגמרי. ורק ממשלה שהתבלבלה לגמרי בהבנת חובתה הדמוקרטית כלפי אזרחיה, או שאיבדה לגמרי את יכולתה לנהל את המשבר, יכולה לחתום על איסור כניסה ויציאה לישראל (ועוד להקים ועדה עקומה כפי שהוקמה). אילו משתי האפשרויות נכונה במקרה שלנו? למרבה הצער, שתיהן.