ועדת החריגים היא רק הסימפטום

התחקירים של ידיעות אחרונות ושל אולפן שישי על המאכערים שהתלבשו על ועדת החריגים, שהוקמה במטרה להכריע מי יורשה להיכנס ולצאת מהארץ - לא צריכים להפתיע אף אחד; לא את הציבור ולא את שרת התחבורה. מזעזע? כן. מכעיס? גם כן. צפוי? ועוד איך. הבירוקרטיה היא כמו אדמה לחה ודשנה עבורם לפרוח ולשגשג, בטח בשנת קורונה מרובת תקנות דרקוניות.

הסיפורים הטראגיים על אזרחים ישראלים שביקשו לצאת או להיכנס אל הארץ כדי להיפרד מקרובי משפחה שלהם על ערש דווי, ונדחו על ידי הוועדה, מספקים פרנסה יפה לתקשורת. הם משלבים את מה שעורכי חדשות אוהבים במיוחד – רגש אנושי עם כעס על מי שהצליחו, שוב, לעקוף את התקנות. כן, תמיד יש מגזר תורן לכוון אליו את האש.

אלא שמתחת לזה מסתתרת מציאות בעייתית הרבה יותר, זו שבאמת צריכה לזעזע את הציבור: בחסות המגפה הצליחה ממשלת ישראל לשלול מאזרחיה זכויות יסוד דמוקרטיות, ובראשן חופש התנועה של אזרחיה לצאת ולהיכנס אל הארץ לפי צרכיהם ורצונותיהם. הסיפור הוא לא הוועדה, אלא הסיבה בגללה היא בכלל הוקמה.

צילום: רויטרס

המלחמה בקורונה מחייבת צעדים קיצוניים - חלקם הגיוניים ונסבלים כמו חובת בידוד לכל החוזרים לישראל - אבל בכל הקשור לטיפול בנתב"ג, הממשלה חצתה קווים אדומים בוהקים בשם "בריאות הציבור".

שנה אחרי החולה המאומת הראשון בישראל, במקום לנהל את המשבר, ללמוד מהניסיון שנצבר ולאפשר חיים לצד המגפה, הממשלה ממשיכה לטייח את כישלונותיה באכיפה ופיקוח של התקנות שהיא עצמה קבעה מול מגזרים סוררים ומפירי הנחיות, בדרך של ענישה קולקטיבית של כל הציבור ובשלילת זכויותיו הבסיסיות – בין אם בהטלת עוצר כללי ובין אם בשלילת זכותו לשוב לביתו מהניכר.

כן, תופעת המאכערים ומי שמסתייעים בהם כדי לדפוק את המערכת מקוממת, בטח נוכח הסיפורים האנושיים מכמירי הלב של אלו שנדחו, אבל האשמה כולה תלויה במי שאיפשר להם לצמוח דרך מדיניות אנטי דמוקרטית מסוכנת.