להסיט את הפנסיות בצה"ל

הדיון בבג"ץ בשבוע שעבר החזיר לסדר היום את "הגדלות הרמטכ"ל", אותו נוהל פסול מלפני כ־60 שנה שמשמש את צה"ל להגדיל את אחוזי הזכאות לפנסיה של הפורשים מקבע.

כ־1.1 מיליארד שקל יוצאים מקופת המדינה מדי שנה, ללא פיקוח של האוצר, כדי לממן פנסיות מנופחות של פורשי הצבא.

כאשר בוחנים מי זכאי לאותן הגדלות, ניתן למצוא ברשימה בכפיפה אחת נגדים שפרשו משירות קבע בתפקידי לוחמה, מטה או תחזוקה וגם קצינים שדילגו בקלילות לקריירה שנייה באזרחות – בפוליטיקה, למשל. מיותר לציין, שעבור החלק השני בקבוצה, הגדלות הרמטכ"ל הן לא אחרת מבזבוז של כסף ציבורי יקר.

כל זה קורה בשעה שצה"ל, כמו כל המגזר הציבורי, נמצא במלחמה מול הסקטור הפרטי על עובדים איכותיים, בתחומים בהם הביקוש גבוה, כמו בהייטק למשל וספציפית בתחום הסייבר.

חייל שמסיים שירות בממר"ם או ב־8200 ויוצא לשוק הפרטי יכול למצוא את עצמו עם שכר בסיסי כפול ומעבר לזה שהשתכר בצבא – ולא הבטחה לפנסיה בעוד 20 שנה, אלא כאן ועכשיו. מול התנאים האלה צה"ל לא יכול להתמודד, חרף כל ההטבות שמקבלים אנשי הקבע מעבר לשכר.

הבעיה מתחדדת – וזה נכון גם לשוק הפרטי - כאשר כוח האדם משתייך לדור ה־Z, שמחפש לצד השכר גם איזון בין הבית לעבודה והגשמה עצמית. בשוק הפרטי ההתמודדות עם זה עוד הגיונית, במסגרת הצה"לית זה נשמע כמו משימה בלתי אפשרית.

הפתרון הפשוט לכאורה הוא לפחות השוואת השכר לאותם חיילים לשכר בשוק הפרטי, אלא שהוא מסבך את צה"ל בבעיה אחרת, שתחייב אותו להשוות את התנאים גם ללוחמים בשטח.

לכן נדרש תכנון יסודי וארוך טווח, כזה שיכלול גם את משרד האוצר, כי זה לא יעבוד בלי תקציב מסודר. והסטת הגדלות הרמטכ"ל לטובת העניין יכולה להיות צעד ראשון לשם.