המדינה לא יכולה להרשות לעצמה לחיות רק על אקזיטים והייטק

נכון לכתיבת שורות אלו יש במדינת ישראל, על פי מספר הערכות, כ-800 אלף מובטלים. רבים מהם נמצאים בחל"ת, ורבים אחרים, במיוחד מענפים כמו תיירות והסעדה, כנראה כבר לא יחזרו לעבוד במקצוע שלהם.

מצד אחד, ישראל משוועת לפתיחה של מקומות עבודה חדשים. מהצד השני, התעשייה הישראלית סובלת ממחסור חמור בידיים עובדות. אני לא מאשים בכך את המובטלים, את הציבור או את "המנטליות הישראלית". האשם נמצא בממשלות ישראל שבמשך שנים הזניחו את התעשייה הישראלית והפלו אותה לרעה.

החטא הקדמון בחשיבה השגויה של קובעי המדיניות הכלכלית הוא הסיוע הלא מאוזן לטובת היצואנים. אם בטמבור בחרנו להקים מפעל באזור התעשייה הדרומי של אשקלון - מפעל שכבר מספק ושעוד יספק פרנסה לעשרות משפחות, מפעל שפועל לעיתים תחת מטחי טילים ובימי מגפה נותן זריקת מרץ חשובה לפריפריה - בגין הקמת המפעל ופיתוחו טמבור לא תזכה לקבל שקל. לעומת זאת, אם היינו מוכרים כמה שקים בחו"ל - הרשויות היו עומדות בתור לחלוק לנו כבוד.

המצב הזה נובע מתפיסה מעוותת של מה תורם יותר לכלכלה הישראלית. ייצוא ללא שום ספק חשוב מאוד, אבל כלכלה חזקה ויציבה, לאורך זמן אמורה להתבסס על גם ייצור מקומי שמחליף ייבוא. הרי הצד השני של ייצוא הוא ייבוא. אם בעיני קובעי המדיניות הייצוא הוא הטוב האולטימטיבי, אזי הייבוא פירושו הפסד. ובכן, הייצור המקומי מחליף ייבוא - במקום שהכסף שלנו יתפזר בעולם, הוא נשאר בארץ. מה יותר נכון מזה?

אזור תעשייה צילום: נמרוד גליקמן

אנחנו הישראלים נוהגים להסתנוור מחלום האקזיטים. כל סטארט-אפ שנמכר לתאגיד רב-לאומי ענק מעורר אצלנו פרץ של רגשות פטריוטיים. כמובן שהייטק זה מבורך ואני מאחל הצלחה גדולה לכל יזם, אבל אי אפשר לבסס כלכלה על אקזיטים. מההצלחה של ההייטק הישראלי נהנית שכבה יחסית קטנה בציבור. הדרך לייצר שגשוג אמיתי, לכולם, לאורך זמן, היא להשקיע גם בלב הפועם של הכלכלה - בתעשייה.

ואם לא נקבל הטבות מהמדינה, אז לפחות שלא תפריע. כיום צריך להיות קצת משוגע כדי להקים מפעל בישראל. הבירוקרטיה - מתכנון ובנייה ועד היתרים כאלו ואחרים מאיכות הסביבה, כיבוי אש וכו' - לעתים נטולת כל היגיון ומשתנה כל הזמן. אם כבר התמודדנו עם הבירוקרטיה והקמנו מפעל, קשה עד בלתי אפשרי להפעיל אותו בשל חוסר היכולת למצוא עובדים מתאימים. כאן טמון אחד הכישלונות הגדולים באמת של המדינה.

בעבר רווחו בישראל בתי ספר מקצועיים, שהכשירו צעירים למקצועות כמו אלקטרוניקה, חשמל, מכונאות וכו'. אני בעצמי בוגר גאה של בית ספר כזה. לצערי, המדינה ייבשה וסגרה את ההכשרות הקריטיות האלו והותירה את התעשייה מול שוקת שבורה. לולא העלייה המבורכת מברית המועצות בשנות ה-90 של המאה הקודמת, שהעניקה עוד קצת חמצן בדמות עובדים איכותיים, התעשייה הייתה קורסת כבר לפני שני עשורים. כיום אנחנו שוב מתקשים לגייס עובדים, גם בשיאו של המשבר התעסוקתי הגדול בתולדות המדינה.

הייטק זה מעולה, ייצוא זה חשוב, אבל אי אפשר לבסס כלכלה רק על נסים כמו אקזיטים ענקיים. אם לא נדע לשמר פה תעשייה יציבה, חזקה, שלא בורחת עם הסימן הראשון למשבר, לא מעבירה קווים לחו"ל ונשארת מחויבת למדינה - לא נשרוד. מדינת אי כמו ישראל, שהשמיים והנמלים בה גם נסגרים מדי פעם, לא יכולה להרשות לעצמה לסמוך על ייבוא בלבד. אנחנו בדקה ה-90. אם לא יפעלו עכשיו למען התעשייה הישראלית, בעוד כמה שנים כבר לא יהיה על מה להילחם.