כמו בלידה: לעיתים מנכ"ל חברת סטארט-אפ צריך ללמוד להמתין בסבלנות

שאול אולמרט, מייסד החזירים המעופפים, מתייחס לתפקיד המנכ"ל בסטארט-אפ בתחילת דרכו שנדרש ממנו לברור אילו מרעשי הרקע הינו רלוונטי לעסק, ומאלו להתעלם. ומבהיר שלעיתים כמו המתנה להריון בחדר לידה, לפעמים צריך לתת לדברים את הזמן הטבעי שלהם להתפתח והדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות למען העסק שלך, כמו למען הילדים, הוא פשוט להמתין בסבלנות

חוץ מהסטארט-אפ שהקמתי, החזירים המעופפים, יש לי גם שלושה ילדים. גידול ילדים הוא שיעור טוב בסבלנות. היום כשהם כבר די גדולים (גילאי 10 עד 17), גידול ילדים זה כיף גדול (רוב הזמן), אבל בדרך לשם נדרשה לא מעט סבלנות. זה התחיל עוד בזמן ההריונות, בציפייה הגדולה שיוולדו כבר עם חוסר הוודאות והתחושה שיש לי מעט מאוד שליטה במה שנעשה ואני רק עומד בצד ומחכה לראות מה ילד יום. כל התיאורים האלה נכונים גם לחוויה הנוכחית שלי, כמנכ״ל סטארט-אפ שהמוצר הראשון שלו עדיין בשלב ההריון. הגדרנו מה תכלול הגרסה הראשונה של המוצר, קבענו לוחות זמנים וחילקנו משימות, ועכשיו העובדים כותבים קוד ומאפיינים תכונות מוצר, עלי נגזר בעיקר להמתין בציפייה.

 

ותוך כדי הציפייה הזו, מתחילות לפעפע כל מיני תחשות. התרגשות, כל מיני פנטזיות על איך הכול יראה נפלא, יעבוד מושלם ויסחוף בבת אחת המוני אנשים להשתמש במוצר, ובעיקר- חששות וחרדות. חשש שאולי פספסנו בהגדרות, אולי אנחנו מתקדמים לאט מדי, אולי בינתיים השוק השתנה, אולי ההתקדמות שנדמה לי שאנחנו משיגים לא באמת משקפת את התקדמותנו בפועל, ועוד ועוד.

 

מדי פעם הצוות ״מעדכן גרסה״, שזה אומר לקחת את כל מה שפותח עד עכשיו ולארוז אותו ככה שניתן יהיה להריץ את המוצר ולראות מה שלב ההתקדמות שלנו. זה דומה מאוד לפגישות האולטרא-סאונד אצל הגניקולוג במהלך ההריון. נראה שהתינוק שלם, גדל, מתפתח לפי התכנית, ומצד שני הוא עדיין לא יותר מגוש מוזר ומעט חסר צורה שנדרש הרבה דימיון כדי להצליח לראות איך יום אחד הוא יהפוך למוצר אמיתי.

 

ומה קורה לאדם שיש לו יותר מדי זמן פנוי ופחות מדי דברים לעשות כדי לתרום לתהליך? בדיוק כמו ההורים בזמן ההריון, הוא מתחיל לנג׳ס. לשאול שאלות מיותרות, להציע עצות לא נחוצות ולנסות בכוח להפוך לחלק מהתהליך שבו לא כל כך זקוקים לו. והאתגר הגדול שלי הוא להצליח לשבת בצד, להיות זמין לכל שאלה אם מישהו צריך עזרה ולהקפיד לא להתערב שלא לצורך. וזה בהחלט מאתגר.

 

האתגר הניהולי בשלב הזה מתחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא לשמור אצבע על הדופק של ההתפתחויות ולנסות להישאר ברמת מודעות גבוהה כלפי המתרחש בנבכי התהליכים שאתה לא ממש מעורב בהם. יש הרבה כלים ניהוליים לצורך כך: פגישות עדכון יומיות, מערכות לניטור ומעקב אחר ביצוע משימות, משובים מאנשי הצוות וכמובן בדיקת גרסאות מפעם לפעם. החלק השני הוא להצליח להקשיב לא רק למילים אלא גם למוזיקה. יכול להיות שהכול מתקדם בדיוק לפי התוכנית, אבל אם אתה קרוב לעניינים אתה יכול גם לחוש מה בכל זאת חורק, מה עובד מעולה ומה מצריך תיקונים או חשיבה מחדש. בהקשר הזה התפקיד של המנהל הוא לזהות את החוזקות והחולשות גם מעבר למה שמדווח לו בפועל על ידי הצוות שלו.

 

החלק השלישי של האתגר הוא זה שאני רוצה להרחיב עליו היום, והוא היכולת לסנן רעשים ולעודד פרודוקטיביות. ״רעשים״ בתקשורת מוגדרים על ידי מכון ויצמן כ-״אותות בלתי רצויים, המפריעים בקליטת האות הרצוי״, ויכולים להתייחס למריבות, מתחים בצוות, הסחות דעת ממקורות חיצוניים ועוד.

 

בעוד אנחנו עמלים על פיתוח המוצר שלנו, אנחנו מוקפים בהרבה מאוד רעשים והתפקיד שלי כמנהל הוא להבין איזה מהם חשובים ואיזה מהם רק מפריעים. המקור העיקרי של רעשים בשלב זה הוא הדיווחים שאנחנו שומעים על מה קורה בחברות אחרות. מדי פעם אנחנו מאתרים מוצר מתחרה, או מוצר דומה שבדיוק יצא לשוק, עטים עליו בצמא וממהרים להשתמש בו כדי להכיר אותו טוב יותר ולהבין מה יש להם שלנו אין. ובאופן טבעי כל מוצר כזה נושא בתוכו לא מעט תכונות, חלקן נראות לנו מיותרות וחלקן מעוררות בנו חרדה קלה ואת השאלה הבלתי נמנעת- ״איך לא חשבנו על זה קודם?״.

 

המידע המגיע מהחוץ יכול להיות לעזר רב במהלך הפיתוח. אתה רואה איך מוצרים אחרים יישמו תכונה מסויימת ויכול ללמוד מזה מה לעשות (או מה לא לעשות) ולשפר את התוכניות שלך בהתאם. אבל לצד הערך שבמידע החיצוני הזה, הוא יכול הרבה פעמים להיות גם בבחינת רעש המפריע מאוד לתהליך. אם אתה באופן אוטומטי מעתיק כל מה שאתה רואה אצל המתחרים מתוך חשש שיהיה להם משהו שלך אין, זה כמו לנסוע בעקבות מישהו אחר בלי לדעת לאן הוא מוביל אותך. אתה עלול למצוא את עצמך במקום אחר מזה שקיווית לו, ויהיה לך קשה מאוד למצוא את הדרך חזרה.

 

בחודשים האחרונים שוק הטכנולוגיה העולמי נמצא, לצד הקשיים בעקבות המשבר הכלכלי העולמי והשינוי הכפוי בהרגלי הצריכה, בהתעוררות מואצת. שווין של חברות ציבוריות מרקיע שחקים, שוק ההנפקות הציבוריות ניעור לחיים לאחר תקופה ארוכה ובעקבות אלו אנחנו גם מתבשרים חדשות לבקרים על גיוסי הון משמעותיים בשוק הפרטי ועל ריבוי מיזמים חדשים. כל אלו הם רעשים שיכולים מאוד להשפיע על הניהול היומיומי של החברה שלך. החלטות הנוגעות לגיוסי הון, אסטרטגיית יציאה, שווי שוק או כיווני צמיחה חדשים לעסק, מושפעות מאוד מהסיגנלים שהסביבה משדרת לנו. לאחר כל הכרזה כזו (משמחת כשלעצמה, כמובן) של חברה ישראלית שיוצאת לבורסה, מגייסת הון או מתמזגת עם חברה אחרת, האינסטינקט שלי הוא לחפש מיד את ההזדמנות שלנו להידמות לה.

 

שאול אולמרט, מנכ"ל ומייסד החזירים המעופפים צילום: אוראל כהן

 

 

מצד אחד כשרואים התעוררות בשוק מן הראוי לרכוב על הגל ולנסות לגייס ולצמוח, מצד שני צריך להיות זהירים ולנסות לצפות מה מזה הוא הייפ ומה הוא ״הדבר האמיתי״. וכאן בדיוק התפקיד של המנהל לעשות סדר ולברור אילו מן הרעשים האלו רלוונטי, ומאילו כדאי פשוט להתעלם ולהמשיך בתוכניות הרגילות. זה נורא מפתה לקבל החלטות, כי מאותו רגע יש לך כיוון לרוץ אליו ואתה נכנס לאנרגיה של עשייה והתקדמות. מצד שני, כמו במהלך ההריון, לפעמים צריך לתת לדברים את הזמן הטבעי שלהם להתפתח והדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות למען העסק שלך, כמו למען הילדים, הוא פשוט להמתין בסבלנות.