המשילות הוגדרה מחדש

הפרק ששודר בתכנית "עובדה" לפני שבוע, שכלל ראיונות חשופים וקשים עם קרן טרנר אייל ושאול מרידור, תאר בצבעים עזים את מה שאנשי ממשל רבים יודעים כבר המון זמן, הכלים שבורים ולא משחקים.

חוקי המשחק, שהיוו את הבסיס למגזר הציבורי מזה שנים, הופרו, והמציאות החדשה דומה יותר לזירת אגרוף - זירה של מאבקי כוח, של הורדות ידיים ושל הגדרה מחדש של המשילות.

המשילות החדשה, שמוצאת את דרכה לא פעם אל נאומים וראיונות נוקבים של חלק משרי הממשלה, היא משילות שמבוססת על אמירה אחת - נוקבת אך רדודה למדי - אנחנו, ולא הפקידים, נבחרנו ע"י הציבור בהליך הדמוקרטי ואנחנו אלו שבידיהם הכוח לקבל את ההחלטה. אנחנו נחליט מה נכון עבור הציבור, אנחנו נחליט מה ראוי כלכלית, משפטית, בריאותית או חברתית. אנחנו, לא יועץ משפטי, לא כלכלן, לא פרויקטור.

המשילות החדשה היא משילות צרה מאד, משילות של שורה תחתונה ולא של תהליכים, או של מורכבות מנהלית. על כן חשוב רגע לעצור, ולומר בקול גדול רם וברור, שכללי המשחק הדמוקרטים אינם מעניקים לאדם אחד כוח בלתי מוגבל ובלתי מעורער (זה פורמט אחר לחלוטין).

ישראל כץ צילום מסך: לע"מ

כללי המשחק הדמוקרטיים - אלו שמבוססים על הפרדת רשויות, על איזונים ובלמים ועל נבחרי ציבור שאמורים לפעול לטובתו - מעניקים לנבחרים את האחריות ואת הסמכות לנהל את הדיון, להביא אל השולחן את כל הנתונים והעמדות, ואז (ורק אז) להכריע. זכותו, אפילו חובתו, של נבחר הציבור היא אכן לעמוד בראש המערכת ולהכתיב מדיניות. זכותו גם להחליף את ראשי המערכת, על פי הכללים והחוקים הרלוונטיים, או אפילו לשנות משמעותית את מבנה המערכת ותהליכי העבודה שבה. אבל אין לו, לנבחר הציבור במערכת הדמוקרטית, בשום מקרה ובשום מצב, את היכולת להחליט כשאין סביב השולחן איש מלבדו ולבטל את המערכת הממשלתית כולה, בהינף יד או נאום.

וזו לא רק אמירה משפטית, למרות שאולי חשוב, למען השלמת התמונה, להבהיר גם את עמדתו הברורה של בית המשפט העליון על פיה יש לקבל החלטות מנהליות, הכרעות ממשלתיות, רק לאחר עבודת מטה ותהליך עבודה מעמיק ורציני, תהליך של "איסוף וסיכום הנתונים - לרבות חוות הדעת המקצועיות הנוגדות, אם ישנן כאלה) בדיקת המשמעויות של הנתונים... ולבסוף, סיכום ההחלטה המנומק" (בג"צ 297/82, ברגר נ' שר הפנים). זו בעיקר, ולפני הכל, אמת מנהלית וממשלתית של עשרות שנים.

אותם פקידים ומומחים במשרד האוצר, במשרד הבריאות ובכל משרדי הממשלה, אמנם לא נבחרו על ידי הציבור אך הם בהחלט משרתיו, ורובם עושים זאת כבר שנים רבות ועמוסות. לכל אחת ואחד מאיתנו יכולה להיות עמדה לגבי כישוריהם, עמדותיהם ופעילותם של משרתי הציבור, וחשוב שנמשיך וננהל, כל הזמן, את הדיון על שיפור, טיוב והתמקצעות המגזר הציבורי, אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה לחיות במציאות בה קולם המקצועי מושתק ובה הם ממודרים מביצוע תפקידם ע"י אדם אחד, המקבל את ההחלטה לגמרי לבדו.

משרתי הציבור במשרדי הממשלה הם בעלי המקצוע, הם שצברו את הניסיון הממשלתי לאורך השנים, הם שעשו את עבודת המטה, בדקו את הנתונים, עברו על הערות הציבור, גיבשו חוות דעת, בחנו תקדימים, ביצוע הפקת לקחים והתייעצו. חובתם לבצע את מדיניות השר על הצד הטוב ביותר, אך חשוב לא פחות – חובתם גם להביע באומץ את עמדתם, להניח את התשתית להחלטה ראויה ולדעת, בעת הצורך, גם להציג את ההשלכות של החלטות הדרג הנבחר.

כן השר הוא נבחר הציבור, הוא מסמן את הכיוון, הוא קובע את היעדים ומשרטט את תמונת ההצלחה והוא יכול גם להתוות את הדרך. אך מחובתו לעשות זאת באופן אחראי, מקצועי, ראוי ודמוקרטי. אין הוא יכול להגיע לשם בכל מחיר, אין הוא רשאי להתעלם מדגלי אזהרה חמורים, אין לו את המנדט להשית על הציבור, ועל הדורות הבאים, מחירים רק בשמה של המשילות הצרה. נבחר הציבור במדינה דמוקרטית יושב בראש השולחן, אבל השולחן הוא שולחן מלא, מקצועי, אחראי ואמיץ.

מיכל ש.צדוק היא מנכ"לית המרכז להעצמת האזרח, ועו"ד עינת פישר לאלו, היא משנה למנכ״ל ״דרכנו״ ולשעבר מנכ"לית המרכז להעצמת האזרח